איך יהודי בעל כוח אמור להתנהג?
סיפורי ספר בראשית מסתיימים בדמותו של יוסף – מוכשר, חכם ויפה תואר. הוא שורד צרות קשות, עינויים והשפלות, ועולה לגדולה עד שהוא נעשה רב־עוצמה: המשנה למלך מצרים, השני לפרעה בלבד. כאשר אחיו מופיעים לפניו במצרים, יש בידיו כל האפשרויות לנקום בהם על אשר עשו לו – להורגם, לכלוא אותם או לענותם.
אך יוסף אינו נוקם. הוא אינו משליך אותם לבית הסוהר, אלא נותן להם הזדמנות. הוא שולט ברגשותיו, מפעיל שיקול דעת, ובוחן אותם. כך הוא מגלה עד כמה הם חוששים לצער את אביהם, ושומע את יהודה קם ומדבר להגנת בנימין.
אפשר לטעון שיוסף נמנע מנקמה מתוך כיבוד אב. אך בפרשה השבוע, פרשת ויחי, יעקב אביהם מת. כעת יוסף יכול לנקום מבלי לפגוע באביו. אחיו מודעים לכך היטב: ליוסף כוח עצום, והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ללא חשש מעונש. איש לא ימנע ממנו לפגוע בחבורה של רועים כנעניים חסרי מעמד.
מתוך פחד, הם שולחים ליוסף שליח לבדוק את מצב רוחו. השליח אומר: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ," ומוסיף בשם האחים: "וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ." (בראשית נ', 17-16)
ברור לכול שדברים אלו אינם אמת. יעקב לא ציווה על בניו לבקש מיוסף סליחה. אפשר אפילו לומר שזה שקר. על הפסוק הזה חכמינו לימדו בתלמוד:
"מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת (מן האמת) בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם (שאם יודע שהשינוי, השקר, יכול לעשות שלום — מותר לו לשנות), שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָבִיךְ צִוָּה וְגוֹ׳ כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וְגוֹ׳״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה…. [שבית] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל [לימד]: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ (שיקר), [בהתחלה] כְּתִיב (שאמרה שרה): ״וַאֲדוֹנִי זָקֵן״, וּלְבַסּוֹף (כאשר אמר ה' לאברהם מה אמרה שרה), כְּתִיב: ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ (כדי שלא לגרום עלבון לאברהם ולגרום לסכסוך בינו לבין שרה). (תלמוד בבלי יבמות ס"ה, ע"ב עם ביאור שטיינזלץ)
חז״ל מלמדים כאן שלא רק שמותר להימנע מנקמה, אלא שיש חובה לבחור בשלום, גם במחיר של ויתור על דיוק עובדתי. השלום הוא ערך עליון.
תגובתו המיידית של יוסף היא: "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו." חכמינו לימדו במדרש שיוסף בוכה כי הוא "נתמלא עליהם רחמים". וחז"ל אומרים שעלינו ללמוד ממנו, "לפיכך אמרו: כל המרחם על הבריות, בידו שהוא מזרעו של אברהם, יצחק, ויעקב. וכל מי שהוא אכזר על הבריות, אינו מהם." (מדרש לקח טוב, בראשית נ׳: י״ז)
יהודי אמיתי, אם כן, מונחה על ידי רחמים – לא על ידי נקמה. מי שמתנהג באכזריות כלפי אדם אחר, יהודי או לא־יהודי, בין אם היטיב עמו ובין אם פגע בו – אינו מתנהג על פי דרכה של היהדות.
ואכן, עם סיום ספר בראשית מתברר שכל סיפורי אבותינו ואמותינו הם סיפורים של סכסוך ופיוס:
רועי אברהם ורועי לוט מסתכסכים ונפרדים בדרכי שלום; שרה והגר חלוקות על עתיד המשפחה, ויצחק וישמעאל מתאחדים לקבור את אביהם; יעקב מרמה את עשו ולוקח את הבכורה, ועשו מאיים להורגו – אך שנים לאחר מכן הם נפגשים ומתפייסים.
אנחנו מצווים על ידי התורה: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ." (ויקרא י"ט, 18)
וכן: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃" (שמות כ"ג, 9)
צריך להסביר: בלשון התורה, "גר" איננו מי שהתגייר, אלא הלא-יהודי החי תחת ריבונותנו. "ואתם ידעתם את נפש הגר", משמע אתם מבינים "כַּמָּה קָשֶׁה לוֹ כְּשֶׁלּוֹחֲצִים אוֹתוֹ" (רש"י). מי שמחזיק בעוצמה חייב לשאת בזיכרונו הקולקטיבי את חוויית החולשה, ולדעת שבכל רגע הגלגל עלול להתהפך.
אנחנו עם של אמפתיה, לא עם של נקמה. עם שמחויב לדאגה לחלש – למי שנמנה עמנו ולמי שפעל נגדנו. עם שמציב את השלום כיעד עליון. זו דרך קשה: היא דורשת בכי, סבלנות, אורך רוח וכוח פנימי. אבל זו דרכה של היהדות.
שבת שלום