על חיים שאחרי השבר

וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה: (בראשית כ"ג, 1)

*

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

נָדַם הַצְּחוֹק בְּקִרְבָּהּ.

בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת הִיא מִתְבּוֹנֶנֶת

בְּאִשָּׁהּ, שֶׁהוֹלִיד לוֹ אֵל חָדָשׁ,

בִּבְנָהּ עָקוּד עַל הַמִּזְבֵּחַ,

מוֹשִׁיט אֵלֶיהָ אֶת הַמַּאֲכֶלֶת

וַתָּמָת שָׁרָה. (אסנת אלדר)

בשבת שאחרי עקידת יצחק, ניתן אולי לומר שהקורבן האמיתי של העקידה הייתה שרה.

שרה, ששמעה מפתח האוהל על הריונה הקרב, צחקה בקרבה וננזפה על שהעזה לצחוק.

שרה, שידעה או לא ידעה על דבר העקידה, וכשחזר בנה אחוז טראומה ואברהם לא היה שם לספר את שאירע, היא זו שנשארה איתו. עד מותה.

חכמים מסמיכים את פרשת וירא לפרשת חיי שרה, ותוהים על הביטוי: 'שני חיי שרה", שכן גילה של שרה נמנה באופן מדויק- מאה שנים, ועשרים שנים ושבע שנים. אז מדוע נכתב שהיו שני חיי?

רש"י מפרש את הביטוי 'שני חיי שרה': כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה: כלומר, לא ניתן להשוות לרעה חיים אלה או אחרים, שני החיים, לפני ואחרי נקודת השבר, טובים בצורה שווה.

אברבנאל ממשיך את רש"י וטוען שחייה של שרה לא נתקצרו בגלל העקידה, אלא כולם היו שנות חייה, לפי טבעה.

אולם, אני מבקשת לקרוא את הצירוף 'שני חיי', כשני חיים. החיים שלפני עקידת יצחק והחיים שאחרי.  חז"ל גורסים שעם הישמע דבר עקידתו, נפלה ומתה. החיים שחייתה לפני ידיעת העקידה לא היו אלה שחייתה אחרי הידיעה. השבר שנפער בלבבה היה עמוק ורחב, עד שנדמה כי מי שהייתה קודם לעקידה לא דומה לזו שהייתה אחריה.

קצת יותר משנתיים לשבר הלאומי ששבר בתוכנו את הברית שכרתנו בינינו לבין המדינה. בשנתיים האלה לחמנו ועודנו נלחמים על החזרת החטופים. אלה החיים כבר איתנו, ועודנו מחכים לארבעה חללים שיחזרו לקבורה. השבוע הוחזרה גופתו של סרן הדר גולדין, ועם חזרתו, ובאופן סמלי, נחתם גם מבצע 'צוק איתן' שבו נפל. מעבר לחשיבות הרגשית והמשפחתית של החזרת חללים לקבורה בארצם, יש לחזרתם חשיבות ערכית- יהודית רבה.

היכולת שלנו להתחיל להביט אל העתיד, להתחיל לאסוף את השברים, ועל חורבות הכאב והצער להתחיל לבנות, כמעט מחדש, את החיים שלנו פה, היא יכולת שמתאפשרת כאשר נסתם הגולל על השבר. בדומה לאברהם, שהתעקש לקבור את שרה במערה שקנה עבורה מעפרון. ורק אז שלח את עבד ביתו, מצויד בהוראות מדויקות, למצוא כלה לבנו הסהרורי, השבור, העקוד לנצח, ליצחק.

יש איזו תקווה בפרשנותו של רש"י לביטוי 'שני חיי שרה', שכולן שווים לטובה. החיים העתידיים, אלה שנביט בהם במבט מפוקח וחומל, אלה שנבנה לכשאחרון החללים ישוב הביתה, יהיו טובים לא פחות מאלה שחיינו עד כה. הם יהיו שונים, רוויי זיכרונות ולקחים, אולם יכולים להיות טובים ומלאי חיות ותשוקה. זה ייקח זמן, ייקח את כל הזמן שנצטרך. בדומה לשוני שבין סיפורי הקבורה של שרה ושל אברהם. סיפור קבורתה של שרה, נסוב בעיקר על המשא ומתן על מערת הקבורה, ולא נדע אם הצטרפו לקבורה גם מוקיריה ואוהביה של שרה. קבורתה היתה בסמוך לעקידה, בתוך הטראומה והקושי,  בעוד שלקבורתו של אברהם חברו ביחד יצחק וישמעאל, שנאלצו להיפרד בילדותם, כמו מצביעים על תהליך הטלאת השבר ויצירה משותפת בעקבותיו. בתווך שבין קבורה לקבורה, מסומן לנו העתיד. עתיד רווי בבארות ובמים, בחמלה אנושית ובהכנסת אורחים. עתיד שמשלב לתוכו גם נשים, שקולן נשמע לפתע והן אקטיביות בחייהן ובחיי בני ובנות משפחתן.

שני ימי חיים אנחנו חיים פה בישראל. אלה ואלה טובים היו ויהיו. בין אחד לשני נפער שבר עמוק, שלא את כולו נצליח להטליא, אולם גם כשנחיה והשבר בקרבנו, נלמד לחיות חיים מלאי טוב ורווי טיפות של אושר.

היכולת שלנו לחיות את שני החיים בעוצמה ובטוב, נעוצה בשורשי התרבות שלנו, בערכים שספגנו בבית ובמרחבים התרבותיים שבהם אנחנו חיים. עבורי, מבין כל המילים הנזרקות באוויר, והמנסות לייצר תקווה, אני בוחרת בארבע. ארבע שהיה להן תוקף ונוכחות ומשמעות לפני שנתיים ממש כהיום. ארבע מילים, ארבע רגליים המייצבות את שולחן השבת שלי-  שונות, שייכות, המשכיות ותרבות.

עבורי, הן כל התורה כולה. הן הלוחות השבורים והשלמים, הן הבארות הנחפרות, המים הזכים, הן רבקה הדואגת להשקות את עבד אברהם וצאנו. הן החיבור האוהב בין רבקה הנופלת מהחמור בהתרגשות, ליצחק שמכניס אותה לאוהל אימו ואוהב אותה כל חייו.

שבת שלום