באחת השנים הקודמות השתתפתי בתפילת ילדים קהילתית בפרשת וירא. המנחה דיבר עם הילדות והילדים על פרשת העקדה, אך התפעלתי מאוד מיכולתו לדבר על הפרשה מבלי להזכיר את "הפיל שבחדר" – דרישת אלוהים מאברהם להקריב את בנו. ובאמת, כיצד אפשר לספר לילדינו את הסיפור הזה?
למעשה, עקדת יצחק מעלה בפנינו את אחת השאלות התיאולוגיות הגדולות ביותר – שאלת הדת והמוסר. האם אלוהים יכול לבקש מהאדם לוותר על המוסר הבסיסי ביותר שלו? והאם ציות עיוור הוא פסגת האמונה?
השאלה הזאת עלתה בעוז בדילמה מפורסמת מהפילוסופיה היוונית. בדילמת אוּתִיפְרוֹן שבכתבי אפלטון, שואל סוקרטס: "האם אהובה על האלים היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה על האלים, על כן היא חסידות?" (כתבי אפלטון, כרך א', בתרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 269-268). במילים פשוטות, השאלה כאן היא: האם האל מצווה חוקים מפני שהם מוסריים, או שהחוקים מוסריים מכיוון שהאל ציווה עליהם? שתי התשובות לשאלה זו מציגות שני מודלים של מוסר, אלוהות ואמונה.
במודל אחד, מודל העקדה, החוקים הם מוסריים מכיוון שהאל ציווה אותם. לפי תפיסה זו, לטוב ולמוסר אין מעמד אוטונומי, והם תלויים לחלוטין ברצון האל. תפיסה כזו נובעת מכך שאלוהים הוא טרנסצנדנטי ("הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", מדרש בראשית רבה סח, ט), מעל העולם ומחוצה לו, והוא זה שקובע לנו מהו מוסר. זוהי תפיסה שאפשר לקרוא לה "דיקטטורית", המייצרת תודעה של כניעה בפני האל: האל מצווה – והאדם מקיים בלי לשאול שאלות.
אך מנגד, קיימת תפיסה שנייה, הפוכה. כאן ההנחה היא שהאדם מקיים חוקים בגלל שהם מוסריים. לטוב יש מעמד אוטונומי משלו. תפיסה זו גורסת אלוהות שהיא חלק מהעולם, קשורה לעולם, ואשר על כך כפופה לקריטריונים מוסריים. היא, כמונו, מחויבת לערכים המוסריים. לכן גישה זו כופרת בעמדה הדורשת מהאדם לקיים ללא סייג את מה שהאל מצווה – אם האל מצווה דבר שאינו מוסרי, אנחנו נדרשים להתווכח עם אלוהים.
שני המודלים התיאולוגיים הללו הם ליבת המתח בפרשת וירא, הפרשה אותה אנו קוראים השבוע.
פרשת העקדה מציגה לנו את המודל של ציות עיוור: אברהם נדרש לעשות את הבלתי מוסרי, מתוך כניעה לאל ריבון. לעומתה, סיפור סדום ועמורה מציג את המודל הביקורתי: אברהם מתווכח עם האל, באומרו: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח, 25). זהו בדיוק המודל שמעמיד את המוסר כערך עצמאי שאינו תלוי בציווי האלוהי.
למרות שרבים נוטים לחשוב שהמודל המרכזי לאורך הדורות היה מודל העקדה והציות, בפועל, דווקא המודל הביקורתי הוא המודל הדומיננטי בעולם היהודי לאורך הדורות.
דוגמה חזקה לכך היא פרשנותו של הרציונליסט בן ימי הביניים, ר' אברהם אבן כספי. הוא פותח את פירושו לעקדה בשאלה רבת עוצמה: "כיצד יצווה האל לעשות תועבה כזאת?" (פירושו לגביע הכסף בפרק י"ד לבראשית כ"ב)). כבר השאלה הזו מעידה שנקודת המוצא שלו היא המודל הביקורתי: המוסר ברור לנו עוד לפני הציווי האלוהי. מכיוון שהקרבת בן היא תועבה, אלוהים אינו יכול לדרוש אותה. לפי פרשנותו של אבן כספי, אברהם שואל את עצמו האם ראוי שיקריב את בנו לאלוהיו כפי שעושים העמים שסביבו, ותשובתו היא, לא! אבן כספי מסיק שפרשת עקדת יצחק מלמדת אותנו שהקב"ה אינו מעוניין בהקרבת הבנים – כדברי המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כ"ב, 12).
מעבר לכך, במקום לראות בביקורת על האל חוסר אמונה, חז"ל הציגו אותה כביטוי לאמונה עמוקה. במסכת יומא שואלת הגמרא: "למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה?" ועונה: "שהחזירו עטרה ליושנה" (יומא ס"ט, ע"ב). "אנשי כנסת הגדולה" היו "גדולים", לפי חז"ל, כי הם החזירו את התיאורים ה"גדולים" של האל ("האל הגדול, הגיבור והנורא") לתפילה, לאחר שירמיהו ודניאל צנזרו אותם בשל חורבן בית המקדש ועול הגלות, באומרם: "איה גבורותיו? איה נוראותיו?".
הגמרא ממשיכה ושואלת: איך יכלו ירמיהו ודניאל לעקור תקנה שתיקן משה להגיד "האל הגדול, הגיבור והנורא"? ועונה: "אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעים בקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא ס"ט, ע"ב). כלומר, דווקא מתוך אמונה גדולה הם לא היו מוכנים לשקר, ולכן לא יכלו לכזב ולומר שהאל "גדול, גיבור ונורא" בזמן של הסתר פנים וחורבן. האמונה העמוקה הכתיבה להם לומר אמת ללא סרק וללא כחל.
לאורך הדורות בחר עם ישראל בדרך כלל במודל שעולה בפרשת סדום ועמורה שבו אברהם מתעמת עם האל, ולא בזה העולה בפשוטו בפרשת העקדה. וזאת מתוך אמונה שאמונה עמוקה מחייבת אותנו להתווכח, לבקר ולדרוש צדק ומוסר – גם מהאל עצמו. מחאה כלפי אלוהים אינה חוסר אמונה, אלא היא דווקא ביטוי אותנטי ומחייב שלה.
עלינו ללמוד מירמיהו ודניאל: להיות מחויבים לאמת המוסרית, כל כך, עד כדי סירוב "לכזב". עלינו לשאול תמיד את שאלתו של אבן כספי: "איך יצוונו האל לעשות תועבה כזאת?"
שבת שלום