בין שמיני-עצרת–שמחת-תורה לשבת בראשית, בין פסגות ההודיה שייחלנו להם כל-כך עד שכמעט איבדנו תקווה שייקרו באמת לבין שפל העסקנות והפלגנות שקיווינו שייעלמו כבמטה קסם עם סיום המלחמה אבל גם ידענו היטב ששום קסם לא צפוי לנו, רק עבודה קשה – לפני נחזיר את מוטות הסוכה למחסן ונלבש את בגדי "אחרי החגים" שלנו, שחיכינו להם שנתיים מלאות כאב – אני מבקש להישאר עוד רגע ברגע אחד, בו ספר אחד נסגר ושלושה ספרים נפתחים.
עם סיום פרשת "וזאת הברכה" והקריאה המשותפת "חזק, חזק ונתחזק" נפתחו בפנינו שלוש אפשרויות המסומלות על-ידי שלוש המקראות שנהוג לקרוא בשמחת תורה לאחר סיום החומש: להתחיל מבראשית, להוסיף על ההווה או להמשיך את הסיפור. במה נבחר?
מיד אחרי חתימת "וזאת הברכה", עם דבריו של משה אל כל שבט ושבט בעם ישראל, פרידתו מן העם וקבורתו על-ידי הקדוש ברוך הוא במקום לא ידוע על הר נבו, ספר התורה נגלל והמעגל האחד בא אל סופו. הדרך שהתחלנו לפני שנה ברגעי ה"בראשית" ההם, המסע שעברנו עם אבותינו ואמותינו, מעמדים מלאי הוד לצד רגעי קטנות וקטנוניות, חוקים ומשפטים, תובנות וקושיות – הדרך הזו באה אל סיומה. לא נוכל לעבור בה שוב, כי כבר עברנו אותה, וכשם שאי-אפשר להיכנס אל אותו נהר פעמיים – כי המים כבר אחרים, כי אנחנו כבר אחרים – גם אי-אפשר לקרוא "שוב" את התורה. אמנם על הבימה מונח ספר התורה גלול ומכוון אל פרשת בראשית, ובמבט מן הצד נדמה שאנחנו שוב באותה נקודה, אבל אין כאן חזרה לאחור. קראנו בשמחת-תורה, ונקרא גם בשבת, את מעשה הבריאה, את נקודת הראשית של הסיפור שלנו, הדרך בה אנו בונים מדי שנה את הבנת העולם שלנו, וייתכן שגם בין שמחת-תורה לבין שבת בראשית תתחדשנה תובנות, פרשנויות וחוויות שלנו עם המילים והסיפורים של התהוות היקום ולידת האנושות, כי גם רגל שרק טבלה במים לא תטבול באותם מים פעם שניה. קריאת "בראשית" מסמנת את הקו הספיראלי, היוצר מעגלים שיושבים אחד מעל השני, שיש ביניהם נקודות שניתן לחבר אותן בקו ישר אך החיבור האמיתי ביניהן מתפתל ומתקדם.
לאחר קריאת מעשה הבריאה, קראנו בשמחת-תורה גם את ההפטרה של החג, והיא בספר יהושע פרק א'. כלומר, מנקודת הסיום של חמשת חומשי התורה אפשר להמשיך בנתיב נוסף – להתקדם עם הסיפור הכתוב הלאה, לעבור את סף הכניסה לארץ, להצטרף אל יהושע והעם בהתנחלותם בארץ כנען ובמלחמותיהם עם העמים האחרים, ומשם גם להמשיך אל המלכים והנביאים, אל דברי החוכמה, התככים והעוולות, אל מעשי הבניה המפוארים ואל ההתדרדרות שסופה חורבן. יהושע נסמך על דמותו של מורו רבו משה, על האצלת ברכתו אליו, על ההנחיה הישרה והברורה שקיבל ממנו וציווה לו לעתיד. הקריאה בספר יהושע היא הסיפור הנמשך, וההפטרה של שמחת-תורה מסמנת את הקו המתוח קדימה, שאין בו חזרה לאחור, גם אם נפילות ועליות יש בו למכביר.
בין שתי הקריאות הללו, בין "בראשית ברא" ל"ויהי אחרי מות משה", נהוג בקהילות רבות לקרוא גם מפטיר מספר תורה שלישי – קריאה מיוחדת לשמיני-עצרת. הקריאה המסורתית עוסקת בקורבנות המיוחדים ליום החג הזה (במדבר כ"ט 39-35), והקריאה החלופית מציגה את היום השמיני בתוך ההקשר של חג הסוכות (ויקרא כ"ג 37-33). בפסוקים הללו אין הרבה התרוממות רוח, חידוש והתרגשות כמו ברגעי הסיום של ספר דברים או בפתיחה של בראשית, וגם לא את הצעידה הנחושה קדימה של יהושע, ואולי משום-כך בהרבה מקהילות התנועה הרפורמית וויתרו על המפטיר מן הספר השלישי. אבל המפטיר של שמיני עצרת מאפשר רגע לעצור, לראות שבין האפשרות של בראשית, הקו הספיראלי, לבין יהושע, הקו המתוח קדימה, יש ואולי נחוצה גם אפשרות שלישית – "עצרת תהיה לכם".
אז רגע, אני רוצה לעצור.
את הזמן עצמו אי-אפשר לעצור. החדשות כבר שועטות קדימה ורודפות אחרי עצמן. יש מי שחייהם תלויים בשעטה הזו – מי שעצם חייהם ממש ולהבדיל מי שהתפיסה העצמית שלהם בעולם תלויה בהתרחשות המתמדת.
אז למה אני מבקש את העצירה הזו? כי עכשיו יש בפנינו רגע אמיתי של סגירת ספר ואפשרות אמיתית לפתוח את הספר הבא. אנחנו ניצבים בתוך חוויה של תוהו ובוהו, של חושך על פני תהומות וגם של קול שאמר "יהי אור" – ויהי אור. יש בנו כוחות פנימיים, שבמשך זמן כה רב הופנו ומוקדו אל עשיה שנבעה ממציאות אחת, ועכשיו הכוחות הללו, האנרגיה והמחויבות, מחפשים את הכיוון להמשיך ולזרום בו. הרגליים שצעדו דרך ארוכה כל-כך במדבר, עם גב כואב וגרון ניחר, ניצבות על סף הנהר, ועלינו לעבור אותו, לגלות ארץ חדשה-ישנה, מובטחת ומסוכנת גם יחד, ולהיבנות בה.
נחזור אל ה"בראשית"? נמשיך אל "ויהי אחרי"? או אולי: נמשיך אל ה"ראשית", נחזור אל ה"אחרי"?
לא ניתן לנו זמן, השמרים לא שוקטים, וממש כשם ש"קצר פה כל כך האביב" גם "אחרי החגים" הוא כהרף עין. מומחי האסטרטגיה, יועצים ויועצות וגם כותבות דפי המסרים כבר עסוקים שלושה צעדים קדימה. ייתכן שהתגובות על הגירוש מגן-עדן כבר נכתבו עוד לפני שנודע כי הפרי נאכל, ייתכן שחברי וועדת החקירה על אירועי המבול כבר התחילו להדליף מסקנות אישיות לפני שהמים החלו לדלוף מן השמים.
אבל אני, בעודי מקפל את הסוכה שבה חייתי בימים האלה ומחפש את הדרך הביתה, מתעקש עם עצמי לאפשר לעצמי רגע להיות בו "עצרת". להקשיב לקול האומר ובורא.
לנשום פנימה את נשמת החיים שהרגע הזה נופח בי.
שבת שלום