המקרא מצייר הן את הקיום האנושי הן את הקיום הלאומי כתולדה של גלות וכמאבק לביטולה, היינו לקירוב הגאולה. ההיסטוריה מתחילה בגירוש מגן עדן ובחיים מחוץ למה שהיה אמור כביכול להיות בית חייה של האנושות. ההיסטוריה הלאומית מתחילה בירידה למצרים, ההופכת עד מהרה לבית עבדים ובמאמץ להיגאל ממנו. באורח שונה, ב"מקרא הביכורים" מסופרים החיים בארץ ישראל כסופה של שלשלת נדודים, שרק בסופה – "וַיְבִאֵנוּ [ה' אלוהי אבותינו] אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו, 9). בכך מציב המקרא את החירות, האחריות והכוח להיטיב כפרי של מאבק ותהליך. הם אינם מובנים מאליהם, אלא מותנים בהמשכו של מאבק זה, בכינון חיים ראויים. וכמאמר הפרשה השנייה של קריאת שמע, הארץ הובטחה לאבות – ונוסיף: לאימהות – "כימי השמיים על הארץ" (דברים י"א, 21); אנו שייכים לה מטבע ברייתנו. אולם ימינו ירבו בה רק אם נשכיל ללכת בדרכי יושר ואמת, נאמנות ומצווה.
זה עניינו האקטואלי, הממשי, של תשעה באב שאנו בפתחו. כשמדרשי חז"ל התמודדו עם החורבן, עניינם של הטקסטים המקראיים ששימשו אותם היה חורבן הבית הראשון, אבל הכאב וההתמודדות שלהם הייתה עם החורבן הממשי שחוו – זה של הבית השני. כשאנו מציינים את תשעה באב, עומדות לנו מגילת איכה והקינות המבכות את שני החורבנות ואת מהלכה של היסטוריה יהודית עתיקה. אבל ההתמודדות הממשית שלנו היא קודם כל עם אימי הדורות האחרונים. עם חורבן האנושות בשואה, עם אתגרי הקיום העצמאי במדינתו, עם ההבנה הנוראה ברלבנטיות האקטואלית של דבר הנביא ישעיהו הנקרא השבת "אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סׇבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְﬞרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם" (ישעיהו א, 22-21).
השואה, שיאו של הסבל מיד אדם שידעה ההיסטוריה היהודית מאז חורבן הבית הראשון, מכריחה אותנו להתבונן בעולמנו במלוא אכזריותו ובמלוא פוטנציאל הרצח וההרס שבו. אותו ניתן לחוש דווקא בגלות. אחרי חורבן הבית השני קבעו חכמינו ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" (ברכות ע"א), שהעולם הוא אמנם עולמו של הבורא, אולם הוא גלה ממנו, למעט אותו מקום מזערי של 'ארבע אמות' בהן מנסה האדם לקיים את רצונו. אחרי השואה נגזר עלינו לומר שמעשי האדם הגלו אותנו מעולמם של האל ושל האדם, למעט ארבע אמות של מצווה ואחריות שנשכיל לפתח במלוא מאודנו. גלות זו אינה בטֵלה מכוח העובדה שאנו חיים במדינה יהודית ובארץ ישראל. אף אם לא היינו חווים את זוועות ה-7 באוקטובר ולא היינו מחוללים את זוועות עזה וגירוש הגדה, לא הייתה לנו ברירה אלא להכיר בממד של גלות בחיינו. זה מה שאירע לנו, משכך אנו מחוללים לאסוננו, הגלות מאיימת לכבוש אותנו מכול וכול.
האדם שלאחר השואה – ולא כל שכן היהודי שלאחר השואה – חי בהכרח בגלות. עולם שבו אושוויץ היה קיים, ובו אפשר שאושוויץ ישוב וייבנה, הוא עולם ששוב אין האדם יכול לחוש בו לגמרי כמי שיושב לבטח על אדמתו. ספק אם זהו עולם המאפשר לבטוח שהאל אכן שוכן בתוכנו.
אל מול מראה אכזרית זו מצוּוה האדם להציב גם את ההכרעה להאמין באפשרות של הטוב, ביכולת ובהכרח להביא גאולה, ובמשמעות הדתית והרוחנית של ההיסטוריה האנושית. פרנץ רוזנצוויג ביקש לקבוע, בדור שלפני השואה, כי כשם שבריאה והתגלות הן מעשי ידיו של האל, כך גאולה היא מעשה ידיו של האדם. הוא מצוּוה בה ובידו להביאה. מרדכי קפלן קבע, גם אחרי השואה ובהקשר רוחני שונה עד מאוד, שכל כולה של הגאולה היא מצווה המוטלת עם האדם; היא הפוטנציאל למימוש אנושיותנו וקיום הממד האלוהי שבנו. ואכן, אחרי השואה נעשית קביעה זו חיונית פי כמה. אין בה כדי לקבוע שהגאולה תבוא; יש בה כדי לתבוע ולצוות שהגאולה תוּבא.
המצווה להיאבק בממד הגלות שהורישה לנו השואה היא כפולה. כל יהודייה ויהודי חייבים לשאול עצמם מה הם צריכים לצקת לחייהם כבני עם השורדים, ולא אחת כצאצאיהם הישירים של ניצולים. זו משמעות הסיסמא שפיעמה את הגותו של אמיל פקנהיים בדבר מצווה נוספת – המצווה התרי"ד – שמנחילה השואה; לחזק ולבסס את הקיום היהודי בכל אתר. אבל ממש באותה מידה שומה עלינו לשאול במה עלינו לאחוז נוכח ההכרה הנוראה שבני מיננו הוכיחו את יכולתם להידרדר לתהומות הרֶשע העמוקים ביותר, לחולל את זוועות הגהינום הקשות ביותר מנשוא. ממש כשם שכל יהודייה ויהודי חייבים לשאול עצמם מה מייחד אותם כיהודים לנוכח השואה, מהי המִצווה העולה בשבילם כיהודים מאושוויץ, הם צריכים לשאול עצמם כבני המין האנושי מהי "מִצווֹת בני נח" הקוראת אליהם למחרת המבול הזה, מעשה ידי אדם.
השואה הציבה בתוך חיינו את הידיעה שבני אדם עשויים לפעול בדרך זו; כיהודים אנו חייבים לדעת שאנו גם בני אדם. גם עלינו חלה קללת הרשע; גם לנו ניתנה המצווה לבחור בטוב. גם עלינו מוטל להיאבק בגלות זו על ידי הצבת תריס בפני ההידרדרות לתהומות של רצח והשמדה. ולא כל שכן, כשאלה מחריבים את חיינו בשמה-כביכול של תורת ישראל, לשם-כביכול הבאת הגאולה; כשהשטן מתחפש למביא דבר האל.
צריך שראייה כפולה זו לא תפסח על אף ממד בחיינו, גם לא על אלה שהם יהודיים במובהק. עלינו לבחון באורח הקפדני והמדוקדק ביותר את מורשתנו שלנו, ולשאול מהם היסודות שאסור לנו להמשיך ולאחוז בהם, באשר יסודות מקבילים להם הובילו במקום אחר ובהקשר אחר לשנאה ולשלילת הזר, שהמיטה עלינו השואה, הגילום הנורא של הגלות. עלינו לבחון מה צריך כישלונה של הנצרות ללמד את בנותיה ואת בניה של היהדות באשר לאמונתם שלהם. עלינו להיאבק למען עמדות פלורליסטיות, המבקשות להיות שותפות בבניינה של אגודה אחת, שתעשה את רצון האל בלבב שלם ובדרכים שונות. רק כך ישובו ויהיו לו לקדוש ברוך הוא יותר מד' אמות בעולם שהגלינו אותו מתוכו. עלינו לדעת שכוחה של תרבותנו שלנו הוא ככוחה של התרבות בכלל, שהאנושות למדה לדעת, להוותהּ, עד מה עשוי כוח זה להתגלות בעת מבחן כדל ובלתי מספק.
במיוחד מוטלת חובה זו על כל הרואה עצמו שותף לבניינה של החברה שהציונות ביקשה להקים. תבענו לעצמנו את הכוח להגן על חיינו כיהודים, לעצב את מלוא היקפם של חיים אלה באמצעות הכלים הפוליטיים והחברתיים הנתונים בידי כל עם. מרגע שנטלנו כלים אלה לידינו, שוב איננו פטורים מלשאול שאלות נוקבות בדבר דרכי העמים ובדבר דרכנו בתוכם. שאלותיה של הלאומיות המודרנית הן בהכרח גם שאלותינו. שאלת מגבלותיה של הריבונות ושל השליטה שמדינות מודרניות שואפות אליהן צריכה לטרוד גם את מנוחתנו. הסכנה שמאבק הקיום שלנו ייעשה רצחני ויטיל גלות על סביבותיו אורבת לפתחנו לא פחות מאשר לפתחם של כל עם ושל כל מדינה. האפשרות שנחריב את האנושות ונבטל את ברית הקשת בענן חלה עלינו כעל כל העמים. מאבק הדמים עם שכנינו והכיבוש האכזרי שנלכדנו בו עושים שאלות אלה לקשות, מידיות וכאובות במיוחד.
להעמיד כך את הדברים זו מטלה קשה ואכזרית. היא תובעת מן הקורבן לראות עצמו גם כבן למשפחת הרוצחים, כמי שחייב גם הוא להשתתף במאמץ המתמיד למניעת הרצח הבא. היא קשה במיוחד בזמן שעדיין מהלכים בינינו ניצולים ישירים כמו גם רוצחים. היא מאיימת לכאורה לטשטש את ההבדל בין אלה לאלה. יתרה מזו, היא עלולה לשחק לידי המבקשים לעשות שימוש ציני בשואה, להפנות אצבע מאשימה אל הנרצחים וצאצאיהם ולהאשימם באורח דמגוגי בהתנהגות הדומה לזו של הנאצים. גם כשאנו, צאצאי הנרצחים ויורשי מורשתם, חוטאים ומחטיאים, גם כשאנו גורמים לעוולות ומדכאים – דבר מכל זה לא ישווה לשואה.
אסור שקשיים אלה יסיטו אותנו מן הדרך הפוליטית, החינוכית, התרבותית והדתית שאנו מצוּוים ללכת בה. כיהודים אנו בני אדם, וככאלה עלינו לשאת באחריות היהודית והאנושית המוטלת עלינו. רק כך נוכל לשאוף לעשות טוב בעולמנו, לשקם את אמונתנו ולבנות את חיינו היהודיים מתוך שלילת הגלות ועל בסיס תקוות הגאולה. רק כך יוכל זֵכר השואה להיות נדבך באמונתנו, בזהותנו ובבניין תרבותנו.
אנו מצוּוים להתמודד עם הסכנה הנוראה הגלומה בפוטנציאל ההרס וההשמדה הטמון בנו. אבל אנו גם מצוּוים להאמין. אנו מצוּוים לחפש בתוככי נפשנו ורוחנו את האמונה שברית הקשת בענן מחייבת את האל שלא להניח לנו להפר אותה; שהמאבק למען הטוב ומאמץ הבנייה והשיקום אינם חסרי תוחלת; שיש בשותפות בין אלוהים לאדם לגבור על יצרו הרע של האדם ועל נטייתו להרוס ולהחריב. לא נוכל לתבוע מעצמנו לקדש את חיינו לפני אלוהים, להיות שותפים לבריתו עם בני האדם ועם עמו, בלא שתביעה זו תושתת על אמונה שאכן יש בכוחנו לעשות כל זאת. אין אדם יכול לאמץ מונחים הצומחים מהמקרא ולעשותם מסד להבנתו את ההיסטוריה האנושית ואת ההיסטוריה הלאומית שלו, בלא שידְבק באמונה שאפשר שדבר אלוהים אכן יהיה אליו, שנוכחותו תיגע בחייו ממש.
כאן מגשש אדם אל עבר הלא נודע. כאן מוטל על כל אחת ועל כל אחד מאתנו להסתפק בתקווה ששאלתנו תיענה ברגע כזה או אחר של חיינו, שאמת חיינו תנצנץ, זעיר פה זעיר שם. אבל ידיים מגששות אלה, לב הולם זה שאיננו מוכן להפסיק ולתור, גם אם לא תמיד ימצאו את מבוקשם, הם העושים את חיינו לחיים לפני האלוהים. בכוחם יש בידינו להמשיך ולתור אחרי בת הקול האלוהית, העשויה לקרוא אלינו מתוך חיינו, מתוך עמידתנו נוכח ההיסטוריה, ממעשינו שלנו, שנאמר: "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מ"ט, 23).
בזכות המאמץ האנושי הזה אולי ניתן יהיה, גם לנוכח השואה ומתוך העימות עם זיכרונה, לשוב ולהאמין באלוהים ובאדם הפועלים בהיסטוריה, המקדשים אותה ונאבקים נגד ממדי הגלות החלים בעולמו של האדם מאז גורש מגן העדן. בזהירות, תוך גישוש בערפל, אנו מעזים לשוב ולומר בקול גדול, עם הכול ולמרות הכול, "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', 23).
שבת שלום