כשנפרדנו מן השבת שעברה והתפללנו שהשבוע הנכנס יהיה שבוע טוב, שבוע של שלום ובשורות טובות, נכנסנו גם אל יום י"ז בתמוז, יום התענית על פריצת חומות ירושלים בדרך אל חורבן בית המקדש. רגעי המעבר, הסיום וההתחלה, היו בו-זמנית רגעי תקווה ורגעי שבר. בעצם, רוב מוצאי השבתות הם כאלה כבר חודשים רבים מדי: ברכות ואיחולים ורצון עמוק לממש אותן, ויציאה מחודשת אל העולם – אל החדשות, אל העצרות וההפגנות – בחששות כבדים שחלילה גם השבוע התקוות שלנו לא תתגשמנה.
פרשת השבוע של השבת שעברה, פרשת בלק, הסתיימה באופן שחורג מן הכלל המקובל עוד מימי המשנה "אין מפסיקין בקללות" (משנה מגילה ג' ז') שהוסבר בתלמוד הירושלמי על-ידי רבי יוסה "צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב" (הירושלמי על המשנה הזו) ומחובר אל הפסוק ממגילת קהלת "אַֽל תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע" (קהלת ח' 3) – אל תעמוד במובן של אל תעצור, אל תסיים ותישאר עם המילים הרעות וטעמן המר. כל קריאה בתורה, כל לימוד (ולמען האמת כל שיחה בין א.נשים) צריכה להסתיים בטוב, בדברי עידוד ונחמה, בנקודה טובה שאפשר לצמוח ממנה. אבל פרשת בלק הסתיימה בפסוק הנורא "וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף" (במדבר כ"ה 9). למה חרגו בעלי המסורה מהכלל? האם לא היה טוב יותר להמשיך אל תוך פסוקי הפתיחה של פרשת פנחס, לכלול אותם בסוף פרשת בלק, לסיים את הסיפור על מעשהו של פנחס ביחידה אחת, במקום להשאיר אותנו עומדים ועומדות בדבר הרע הזה, המוות במגיפה?
אכן ידוע על מנהג, שהיה קיים בקהילות צרפת, ספרד ופרס, לסיים את קריאת פרשת בלק עם הפסוקים הראשונים של פרשת פנחס ולחתום אותה עם "הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם" (במדבר כ"ה 12), ואת פרשת פנחס להתחיל שוב מפסוק י'. אולי ראוי לנו לשוב אל המנהג הזה? אפילו השלום השבור שניתן לפנחס (את האות ו' במילה "שלום" שבפסוק הזה נהוג לכתוב בספרי התורה כ-ו' קטועה, עם שבר באמצעה) עדיף כסיום על פני מניין המתים.
ה-ו' במילה "שלום" אינה הדבר היחיד ששבור בפרשת השבוע שלנו, פנחס. שבעה פסוקים מאוחר יותר, בפרק כ"ו פסוק אלף, מופיע פסוק ששבור באמצעו:
"וַיְהִ֖יאַחֲרֵ֣יהַמַּגֵּפָ֑ה
וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃"
באמצע הפסוק – מעבר שורה. זה דבר יוצא דופן בתורה כולה. המגיפה מסתיימת, אבל אחרי ש-24,000 א.נשים איבדו את חייהם, אי אפשר לשמוע את דבר אלוהים בלי שהנשימה תעתק. גם מי ששרדו את המגיפה – או דווקא במיוחד השורדים – צריכים רגע של שתיקה רועמת, של חלל ריק, כדי שאחריו יוכלו להמשיך את המסע. רגע של דממה, במיוחד כאשר "הדבר הבא" הוא מפקד, ספירת כל הגברים בני 20 שנה ומעלה, אלו שיוכלו כעת, לאחר כמעט 40 שנה של נדודים במדבר, להיות חלק מן הצבא שיוביל את העם בכניסה לארץ כנען. כן, המגיפה הסתיימה, ומיד אחריה העם נערך למלחמה. תוצאות המפקד נמסרות לנו במלואן (עד כמה שמפקד חלקי, בו הנשים אינן נספרות כלל, יכול להתקיים במלואו), ועולה מהן שחלק מהשבטים גדלו והתרחבו במהלך שנות הנדודים, ובשבטים אחרים דווקא התמעטה האוכלוסייה – מתו יותר מאשר נולדו. הפרשנים כמובן מזהים את השבטים שגדלו עם החלקים בעם ישראל שלא חטאו בדרך, ואילו השבטים שהצטמצמו הם השבטים ששוב ושוב בחרו בדרך של חוסר אמון: הרוקדים סביב עגל הזהב, הנוהים אחר המרגלים מוציאי דיבת הארץ, המורדים עם קורח ועדתו, והמוכים במגיפה על דבר פעור.
פסוקי המפקד – או בעצם שני המפקדים, כי שבט לוי נספר במפקד משל עצמו – מסתיימים בהכרזה "וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ כִּֽי־אָמַ֤ר ה֙' לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן" (כ"ו 65-64). רק לפני חודש קראנו את פרשת שלח-לך בה הוטל על כל יוצאי מצרים העונש למות לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, וכבר חלפו אותן ארבעים שנה ונשארו משה, כלב ויהושע להנהיג את כל העם שנולד לאורך המסע.
"ובאלה לא היה איש… ולא נותר מהם איש". מילים קשות ומטלטלות. לא נותר זכר.
הביטוי המוחלט הזה לא הניח למפרשים ולדרשנים. קודם כל, האם חיפשו עוד יוצאים מן הכלל. יש עוד שמות של דמויות, כמו למשל יאיר בן מנשה, שמוזכרים גם בכניסה לארץ כנען וחלוקתה בין השבטים. ומעבר לאינדיבידואלים, מדרש תנחומא טוען טענה גדולה עוד יותר – "וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ" – אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, עַל מַה שֶּׁלֹּא רָצוּ לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. אֲבָל הַנָּשִׁים, קֵרְבוּ עַצְמָן לְבַקֵּשׁ נַחֲלָה' (מדרש תנחומא לפרשת פנחס, ז' א'). פעמיים נאמר בפסוקים איש, ובעל המדרש מבקש ללמוד מכך שמדובר רק בגברים, אבל על הנשים לא נגזר העונש הזה. ולא רק מתוך השימוש במלה 'איש' עולה המדרש הזה, אלא גם מכך שהפרשיה הבאה, הפסוקים הבאים לאחר מכן, עוסקים בבנות צלופחד – הנשים שמבקשות לעצמן נחלה בארץ: "וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחׇגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃ וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכׇל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ אָבִ֘ינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְהֹוָ֖ה בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃ לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃ (במדבר כ"ז 5-1)
השבר הבא בפרשה הוא משבר המנהיגות, או דווקא ההכנה לקראתו. משה מבקש לדעת מי יחליף אותו, מי ימלא את מקומו, מי ינהיג את העדה המורכבת הזו, עם ישראל. עוד לפני נאום הפרידה הארוך של משה, ספר דברים, העם כבר יודע שהשינוי מתקרב, הפרידה צפויה, אבל שיש כבר מנהיג מיועד שניתן לסמוך עליו. ואכן משה סומך את ידיו על יהושע.
פרשת פנחס מסתיימת בפירוט של הקורבנות לאורך השנה העברית המקראית: ימי החול, השבתות, ראשי החודשים והחגים, מפסח ועד שמיני-עצרת. וכך, עבורנו, בשנה הזו, בשנים האלה והלאה, הפרשה הזו מסתיימת בגרון משתנק, בשתיקה כואבת – שמיני עצרת. מעגל החגים השנתי מסתיים עם התזכורת לכך שהיום הזה לא ישוב להיות מה שהיה עבורנו – יום של שמחה עם התורה, יום של חגיגת סיום החגים – תמיד יהיה בו גם שבר.
הלוואי שעד שנגיע אל חגי תשרי נהיה כבר בכאבי האיחוי וההחלמה, כאבים שמעידים על תיקון וצמיחה מחודשת. שלא נעמוד בדבר רע, אלא נשמיע ונשמע את פסוקי הנחמה, שנחתום ב"שלום", אפילו אם הוא אינו שלם ויש בו סדק שלא יתאחה.
שבת שלום