הנושא המרכזי בפרשת קרח הוא שאלת המנהיגות ולשם הבהרה לא סתם מנהיגות אלא הנהגת אמת, כזו העומדת במבחן הזמן. לא הזמן של כאן ועכשיו אלא במבחן הדורות.
כך אנו קוראים בתחילת הפרשה: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה': (במדבר ט"ז 3-1)
הקבוצה החולקת על הנהגת משה שואפת לקבל נתח מהכבוד המגיע, לדעתם, למנהיג ועל כן היא חותרת להנהגה. קרח משום היותו בן שבט לוי כמו משה המנהיג ואהרון הכהן הגדול. דתן, אבירם ואון הם בני שבט ראובן, בכור יעקב, ולא נראה להם שההנהגה של העם היא בידי בני לוי השבט השלישי מבני יעקב.
הסיפור, המכונה במסורתנו מחלוקת קרח ועדתו, מדגים את התפיסה, המוטעית, כי מנהיגות זה כבוד! והעדה המורדת במשה שואפת לחלוק בכבוד שמגיע להם לטענתם.
המורדים אינם מבינים או אולי לא מפנימים כי מנהיגות היא קודם כל חובה שיש בצידה גם זכות, שכל כולה להיות עבד לעם ה'. מנהיג, חייב כל תקופת מנהיגותו, להיות רגיש לאחרים, להבין את רחשי ליבם ולדעת כיצד של להנהיג את המונהגים על ידו. מנהיג חייב לעשות טוב, לעשות את הנכון, ביחסו אל המונהגים על ידו, לכפופים אליו.
אנו חיים בעידן בה המחלוקת על ההנהגה מפצלת את עמנו. על כן אולי הקריאה בפרשת קרח והמסקנות אשר באות לידי ביטוי בעלילה בתורה, וגם בספרות חז"ל המאוחרת יותר אשר נדרשת לסיפור קרח ומסיקה ממנו מסקנות, מביאה אותי למחשבה כי השבוע עלינו להטות את אוזנינו ולהקשיב היטב למה שהפרשה מלמדת אותנו.
מספורי משה באגדה אנו יודעים שכבר מתחילת דרכו משה רבנו הרגיש כרועה מסור. מהאגדות אנו לומדים את מחויבותו לעדרו, לצאנו, לכל אחד מהפרטים בעדר. הרועה לרעות את הצאן, להשקותו ולדאוג לטובתו. בעצם במרקם היחסים בין רועה לצאנו אין לרועה כל צפייה מצאנו – רק ההפך.
כך מסופר לנו במדרש המפורסם ביותר על בחירת משה להנהגה: בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְמֹשֶׁה בְּצֹאן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתוֹת. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ מֹשֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: "אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה". הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. (שמות רבה, ב)
כך צריכים להרגיש המנהיגים, בכל הרמות ובכל תחומי האחריות. לדעת, להבין ולהפנים, כי המנהיגים משרתים את אילו שמונהגים על ידנו. אם המנהיג מבין זאת הוא יצליח, אם יחסו לבני האדם יהיה אוהד, מבין, וגם מוכיח. ואז ברור שיתקבל באהבה כמנהיג.
בפרשתנו טעה קרח למרות חכמתו ותבונתו, הוא לא רצה להבין שהנהגה בישראל שהיא זכות אבל גם סוג מסוים של מחוייבות. המנהיג חייב כל הזמן לעשות את הטוב ואת המועיל לעמו ולאנשיו. ואז בני העם יהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. לכן מסכמת המשנה במסכת אבות: כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: (אבות ה' יז)
שבת שלום