כך התגלגל שמו בלשונות האירופיות עד היום, כך הוא נתפס כנראה על ידינו כשאנו מסובים בליל הסדר, כשאנו מכריזים שכל שבת היא 'זכר ליציאת מצרים', כשאנו מברכות ומברכים את ברכת הגאולה שבתפילות שחרית וערבית. אולם עוד לפני שזהו סיפורו של השחרור, עוד בטרם נטמנים בקרקעו זרעי הגאולה, זהו ספר השעבוד הגדול. פסוקיו הראשונים עשויים להיתפס כלא יותר מאקספוזיציה, כהקדמה המניחה תשתית לעלילה. אולם משמעותם הרוחנית וההיסטורית מכרעת לא פחות מכל מה שיבוא אחריהם. בסיומו של ספר בראשית פגשנו את משפחת בני יעקב היורדת מצרימה כדי להינצל מאימת הרעב. כבר אז הם היו זרים, דוברי לשון נוכרייה, שהמצרי מן המניין נזקק ל-'מליץ', מתורגמן, כדי להבין את הנאמר בה (בראשית מ"ב, כג). הם רועי צאן היושבים בארץ גושן, "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מ"ו, כח). אולם שם לא נתפסה זרות זו כמכשול, לא סיכנה את שלומם ואת חייהם. אדרבא, היא שימשה בסיס לזכייה במרחב ייחודי, להשתרשות נינוחה ומוגנת בארץ החדשה. שהרי, הם נשענו על תהילתו ועל כוחו הגדול של יוסף, המשנה לפרעה שהציל את מצרים עצמה מהרעב וכונן בה משטר אריסים ריכוזי ויעיל. כל שהיה מוטל עליהם היה להשתחרר מכבלי עברם, מפיתולי הסיפור המשפחתי האפל שהביאם עד הלום. העתיד נראה היה בהיר ואופטימי. הישיבה במצרים מסבירת פנים וזמנית. יבוא יום, כך ידעו, בו האל יפקוד את המשפחה וזו תעלה חזרה לארצה (בראשית נ', כה).
כיצד השתבשה והתעוותה תמונת עולם יציבה ומוארת זו? כיצד צומחת עבדות? מה מדרדר חברה לרצון להשמיד להרוג ולאבד עדת עם שלמה? כיצד משתעבד עם לשנאתו, לחרדותיו, לתוכנית חיים שטנית שאין ממנה מוצא? ספר שמות מוסר לנו את כל הפרטים, מציב בפנינו את מלוא המסד העובדתי, הדמוגרפי, הפוליטי, הסוציולוגי. אולם הוא מותיר בפנינו את האתגר הבלתי אפשרי כמעט לנסות ולהבין כל זאת, לרדת אל תהומות הקיום האנושי, ולדלות מתוך האימה החשכה הזאת את מצוות-חיינו. כאמור, העובדות פשוטות יחסית, פרושות לפנינו ומוכרות היטב. ראשיתן דמוגרפית. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א', כז). בהמשך ספר שמות ידובר על ההולכים במדבר כעל מיליוני בני אדם (שש מאות אלף גברים בוגרים ועמם, כמובן, מאות אלפי נשים וילדים). זו אולי הגזמה. אולי צריך להניח, כדרכם של חלק מפרשני התורה, שיוצאי מצרים כללו הרבה מאוד נספחים, 'עם הארץ', שאינם מזרע יעקב-ישראל. מכל מקום ברור, ששוב מדובר במשפחה, אפילו לא בחמולה, אלא באוכלוסייה גדולה, ה'ממלאת' את הארץ. שינויים דמוגרפיים מכריעים, ממש כמו זעזועים אקלימיים והתמוטטויות כלכליות, הם מעוררי חרדה מובהקים. רחובות ערינו שוב אינם 'שלנו'. נוכרים עושים בביתנו כבתוך שלהם. זרותם מחרידה אותנו, נושאת בחובה איום שבקרוב נהפוך אנו לזרים בביתנו.
אבל בני ישראל אינם חיים בקרב המצרים, אינם ממלאים את ערי מצרים. הם חיים בארץ גושן, מקיימים את אורחות חייהם כרועי צאן הרחק מעינם של המצרים. האימה החשכה שהאיום הדמוגרפי עלול לעורר אינה מתעוררת מאליה. היא תהפוך לכוח מניע הרסני רק אם יקום גורם פוליטי שידאג להעצים אותה. ואמנם, במצרים קם שלטון חדש. המלך ש"לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" ואת תרומתו לחברה המצרית (שמות א', ח), שבעיניו חשיבות ההיסטוריה הקרובה והמפוארת הזו היא כקליפת השום, מחליט לעשות מעשה. אפשר שבאמת חרד מההתפתחות; אפשר שניצל אותה כדי לאחד את אזרחיו נגד אויב מדומה, ובלבד שלא יתקוממו נגד עריצות שלטונו. מכל מקום, הוא טווה ביד אמן את העובדות האובייקטיביות של הריבוי הגדול של משפחת בני ישראל לאיום דמוני ודמיוני. ראשית חכמה – ההבדלה וההבחנה בין 'אנחנו' ולבין 'הם' מאיימים. "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". הפניה היא אל 'עמו', אל מי שרואים עצמם כמצרים לגיטימיים ושורשיים, אל מי שהוא כרוצה לגייס כאילו באמת ייצג אותם ואת מאווייהם. אל מולם אין די להציב אוכלוסייה רבה; צריך שהיא תהיה 'עם בני ישראל'; שהיא תייצג ישות זרה, מהות נוכרית ומאיימת. הם לא רק רבים, אלא עם "רב ועצום ממנו", מאיימים בעצם קיומם על חיינו. ואם נוכחותם אינה גלויה בחיי היום יום של המצרי מן השורה, צריך לצייר עתיד אפל ונורא המצפה לנו אם לא ננקוט עכשיו פעולה נחרצת. מצרים היא מעצמה אזורית השולטת על כל המרחב וקשה לראות באופק אויב המסכן אותה. בוודאי לא קבוצת רועי הצאן החיה בשולי החברה המצרית. אבל התעמולה מציירת סכנה דמיונית של מלחמה עתידית שתתרחש מתי שהוא בעתיד, שבה הנוודים למחצה הללו ייהפכו לגייס חמישי ויתחברו אל 'אויבינו' הדמיוניים והדמוניים.
עכשיו, משהושלמה ההכנה המנטלית, משהובטח שפלח מתוך החברה יוגדר כאויב דמוני ומסוכן, מתחילה המלאכה הממשית. הרי לא די להדיר ולהקיא את העברים מתוך הקהל המצרי, יש לדכא ולבלום את התפתחותם המבעיתה. והדברים מתרחקים בקצב מהיר ומתוך הסלמה ידועה מראש. ראשית, מוקמת משטרת ביטחון של נוגשים ושוטרים האמורים לטפל בטפילים. משטרת הביטחון אחראית לדרדור מעמדם הכלכלי, לשעבודם לצורכי הממלכה, לרתימתם להקמת 'ערי מסכנות' לפרעה. נראה שהבנייה עצמה היא רק תוצר לוואי רצוי, בונוס נחשק שיקבל השליט ויאדיר את שמו. העיקר הוא דיכוי רצון החיים, יצר ההתרבות והיצירה שלהם, העלמה הדרגתית ושקטה של גורם מציק ומפריע זה ממרקם החיים של החברה. וכשמתבדית התקווה שכך יקרה, כשהעברים ממשיכים להתרבות ולדבוק בחיים משל היו בני אדם בעולמו של האל, נתבעות המיילדות להרוג בהיחבא כל בן זכר הנולד לאם עבריה, לנהוג כאילו הייתה זו לידת נפל שלא צלחה. המיילדות מסרבות לשתף פעולה ועתה מוסרות כל המגבלות, מורדות כל המסכות. פקודת ההשמדה יוצאת בגלוי ובאורח בוטה לאוויר העולם, כצו מפורש של המלכות. "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א', כב).
כאמור, רצף העובדות והאירועים גלוי וברור. קריאתו משכיחה כמעט את קיצוני מה שמסופר כאן, עד כמה הזוועה חורגת ממה שהניסיון האנושי ידע בתקופות שבהן נכתבו הדברים. רק במאה העשרים, המאה של השואה ושל השמדות העם, הגיעה האנושות לסף כה קיצוני, לאכזריות כה מחושבת וקרה. מתוך כך עולה מן הכתוב הזעקה הנוראה, כיצד אפשר שנדמה כך פעולת חברות וממלכות? כיצד אפשר שכך – בגרסאות כאלה ואחרות, בממלכות כאלה ואחרות, בנסיבות שונות ומגוונות, בתקופות עתיקות וחדשות – ישוב ויקרה. כיצד מאבדים בני אדם כל שיקול דעת ונותנים עצמם לתעמולה שקרית, גסה ויצרית? כיצד הם נכונים להפוך שכנים-מאתמול לאויבים מסוכנים שיש להשמידם? כמה קל להסיר מהזולת כל הגנה ולאבד בתוך כך את צלם האלוהים שבתוכנו? למה כה נוח לנו לא להביט במעונים, לא לראות את העוולות, לא לשמוע את זעקות השבר? למה אנחנו כה מועדים לשתף פעולה עם רשויות-עוול ועם הסתה פרועה?
איננו זוכים לתשובה. התורה אינה מתיימרת להציע לנו מרשם המבטיח אותנו מאימי הקיום האנושי. היא מנחילה לכל חברת אנוש את הידיעה הקשה, המרה, שאלה התהומות שאנו כבני אדם מועדים להם, שאלה הסכנות שנגדן עלינו להתייצב יום יום. סיפורה של מצרים הוא אפוא סיפור בתובע מאתנו להכריע בין ייאוש לתקווה, בין חידלון למצווה. האם נשוב ונשחזר את ההידרדרות ההיא, במלואה או בחלקה? האם שוב תאבד חברה את צלם האלוהים שבקרבה? האם נהיה נדונים לאותה חרפה חוזרת ונשנית בתולדות אנוש?
או שמא נמצא כוח לאחוז בחירות. שמא נמצא כוח להציב מצווה ולקיים מצווה. האם יהיה לנשים ולגברים, למנהיגים ולפשוטי עם הכוח לנהוג כמיילדות היראות את דבר האל ואת מצוותו ומסרבות ללכת בתלם שמכתיבה פרעה? האם יהיה רגע שבו נמצא את הכוח לזעוק ולתבוע חירות? האם נדע להתייצב לצד המוכה והנעשקת בין אם היא אחותנו ובין אם היא נוכרייה? האם נהיה בני אנוש?
הפרשות הבאות יספרו את סיפור היציאה ממצרים, יבחנו את מאבקם של העבדים המשתחררים מכבלי עבדותם החיצונית והפנימית. בשבת הזאת ראוי לנו לבחון דווקא את החברה המשעבדת, המשתעבדת לרוע ולעוול, המניחה לעצמה להפוך לסמל הרשעה. בשבתות הבאות נעמוד מול מצוות החירות המוטלות על בני ישראל היוצאים למדבר, מול כישלונותיהם והצלחותיהם. השבת ראוי לנו לשאול מהי מצוות-מצרים המוטלת עלינו, לתור אחר כוחות הרוח והחברה שיעניקו לנו את הכוח לעמוד בה. השבת שומה עלינו לשאול מה עלינו לפעול כדי שנהיה ברכה בארץ, כדי שיתקיים בנו – דווקא בנו – דבר הנביא "ְּבָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם" (ישעיהו יט, כה).
שבת שלום