במאמר הצהרתי שכותב יוסף חיים ברנר ב1905 בלונדון לכתב העת המעורר, הוא מסיים כך:
כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמר: שאל, בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי-הדרך, אי?…לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים. וכה יאמר לה: שמע, בן ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – וינשאו פתחי עולם. אל מנוחה ואל הונאה עצמית תהי איזה שתהיה, אל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה, אל קורט של שקר ורכות-הלב, הלאה עננים, צא מנקרת הצור, הסיר מעליך את הכף, גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה, השיג את מהותה, את כבודה, התקדש…
הקדושה לפי ברנר נמצאת במקום בו נמצא צער העולם, במקום בו הפרט ער ושואל שאלות. שאלות שהן ביטוי של התנגדות למציאות האנושית הבלתי נסבלת. לא רק עוררות נצרכת כדי לעלות אל הקדושה כי אם גם סירוב ללכת בדרכים הסלולות, כנות ונכונות להיפגש עם המציאות בכל מימדיה הכואבים. הצער והכאבים כמו העצב הם ביטוי לעצבים החשופים, לנכונות להתרגש, לגלות עולמות.
ברנר מדמה את בן האדם שהוא אחיו, למשה בנקרת הצור. בכך הוא מלמד אותנו שלגבי דידו כל אדם עשוי להיות משה ואף יותר ממשה, כשיסיר מעליו את הכף. הכף היא השקר ורכות הלב הכף היא הקושי האנושי לפגוש בהוויה בכל עוצמתה המכאיבה.
קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדושׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. דבריו של ברנר מציעים פרשנות קיומית לתביעה הזו.
להתקדש הוא להתמודד עם צער העולם בכל עוצמתו. להתקדש הוא להתנגד למוסכמות קפואות, להתקדש הוא לפגוש את המציאות נכוחה, על כל הכאב הכרוך במפגש עם המציאות הבלתי נסבלת.
פרשות אחרי מות קדושים יוצרות דרך המעבירה את אהרון ומשה מהמפגש הנורא עם המוות, מות שני בני אהרון, אל חיים של התקדשות.
העיסוק במוות ראשיתו בספר בראשית, שם קין הורג את הבל, לאחר שאביהם הבורא העדיף את מנחת הבל על פני מנחתו של קין. גם שם המפגש עם המוות מאפשר את הבחירה המודעת בחיים. הקדושה היא עמידה מלאת חיים לנוכח המוות.
המוות הוא האמת הגדולה של החיים. תודעת המוות היא המנוע לחיים. הבחירה בחיים היא התקדשות כהתנגדות למוות. קדושת החיים מצויה בהתנגדות למוות, לא בהכחשתו. הקדושה נמצאת במעשים הקטנים – תוך מבט נוכח אל המוות. הקדושה פתוחה לכל אדם. פרשת קדושים מעמידה את אתגר הקדושה לכל אדם שבוחר לקיים מצוות. כמו ברנר גם כאן הפניה פתוחה לכל אחת ואחד מאיתנו לבחור.
פרשות אחרי מות קדושים מובילות אותנו שלב אחר שלב מקבלת המוות כעובדה שאין אפשרות לכפור בה, (בעיקר בפרשת אחרי מות) אל הבחירה בחיים. הבחירה בחיים – ההתקדשות מצויה בבחירות אישיות, בלתי נראות. הקשר הבינאישי, כבוד ההורים, שבת, ודאגה לנזקקים כל אלה הינם קידוש החיים. .
המאבק הארוך של כל אחד ואחת מאיתנו למען חברה הוגנת, המאבק למען חיי אנשים שנגזלה חירותם, המאבק בשקר, בהפקרה, בשנאה ובהכללות כל אלה הם בבחינת הסרת הכף בלשון ברנר, ובבחינת קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדושׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
שבת שלום!