הסיפור מתחיל בנקודה נמוכה ביותר: עם עבדים מנוצל וכואב, שעל בניו נגזר כליון- "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א'); מעומק צערו משמיע העם קריאת כאב, אך בלא שידע לאן להפנותה – "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". עם ישראל חסר אונים וחסר אמונה ביכולתו להיוושע. ואולם עד כמה שנקודת הפתיחה קשה, הסיפור עצמו נוסך אצל הקורא, שכבר מכיר את סופו, תחושה כי יש תקווה ושאפשר להיחלץ מן המצר. התקווה מופיעה במקביל לסיפור העבדות, עם לידתו של ילד אחד – משה, שסיפור בואו לעולם עטוף בדמויותיהן של נשים רגישות ובעלות תושייה וחמלה: פועה ושפרה, המיילדות העבריות, אשר נמנעות לתת יד להרג תינוקות; יוכבד ומרים – אמא ובת, שנאבקות להציל את הבן-האח שנולד, ונסיכה מצריה שאינה מוכנה להשלים עם גזירות אביה – "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב').
שמו ונסיבות הולדתו עיצבו את אישיותו של משה. כך כתב הרש"ר הירש:
"משה לא "משוּי", מי שנמשה מן המים, קראה [בת פרעה] את שמו, אלא "משה" – המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מוֹשֶה"."
ספר שמות מלווה את משה הצומח, מהיותו תינוק נעזב ועד למנהיג החשוב ביותר שקם לעם ישראל. …וכמה שונה דמותו של משה מדמותם של מנהיגים בזמנים אחרים.
הימים ימי בחירות, וכל המועמדים, מימין ומשמאל, מרבים לספר בשבח עצמם: "אני נהדר", "אני גדול" "רק אני יכול". …וכל המוסיף תארים לעצמו ומקטין את זולתו הרי זה משובח. ממש מפגן יוהרה של העומדים לבחירה. הרושם שנוצר הוא שקיים יחס הפוך בין דברי הרהב של המועמד לערכו האמיתי: הריקים שצווחים ככרוכיה תופסים את הבמה, ואילו הענווים, שסגולותיהם אינן באות לידי ביטוי בשיווק מיוחצן, נדחקים החוצה.
בניגוד למועמדים בני זמננו, משה מרגיש עצמו חסר כישורים לחלוטין. כאשר אלוהים פונה אל משה להנהיג את העם משיב לו משה "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, 11). ואם נימוק זה אינו מספיק כדי להבהיר את חוסר התאמתו מוסיף משה: "… בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, 10).
די מטריד לחשוב שבמדינת ישראל של היום, למנהיג כמשה (כמו גם בן-גוריון ואשכול) לא היה כל סיכוי להבחר, ונותרים אנו עם מיני שיחי אטד קוצניים התובעים מאתנו לחסות בצילם. ו"משל יותם" שבספר שופטים פרק ט' מדגים זאת היטב.
אפשר שזאת השיטה הדמוקרטית העכשווית בעולם תקשורתי מוחצן, שבו קיים פער בלתי נסבל בין הכישורים הנדרשים כדי להבחר לבין היכולת להנהיג בהגינות ובתבונה. מחקרים מאשרים את מה שכבר ידוע: למועמדים היפים יותר, הרהוטים יותר (ותודה לטֶלֶפְּרוֹמְפְּטֶר…) והעשירים יותר, יש סיכוי גדול יותר להבחר. נראה שהשלמנו גם עם העובדה שכדי לזכות בתפקיד הנכסף נזקק המועמד ליועץ סתרים צמוד שילחש לו מעבר לים -"דע מה להשיב", כמו גם לתקציב פרסום שמן עם סיסמאות נבובות וקליטות. אך האם בכל "הכישורים" האלה יש ערובה לאיכותו של המנהיג?!
בסיפור הולדת עם ישראל, המנהיג הוא כבד לשון וכבד פה והעם – משועבד. ואם נקבל, ולו לרגע, את הגישה כי סיפורי המקרא אינם אלא מיתוס מכונן, כי אז עולה שאלה מטרידה: מדוע נבחר מיתוס זה ולא מיתוס אחר, למשל – אודות עם של גיבורים בני-חורין, נטוע על אדמתו ומנהיג העשוי ללא-חת?
תשובה אפשרית לבחירה במיתוס האנטי-גיבור היא שסיפורו של עם ישראל הוא סיפור של תקווה: כי מן המקום העניו והשפל אפשר לצמוח ולתקן; אפשר לחוש בכאבו של החלש, ולחמול; מן המקום של החלש אפשר לצמוח ולהתחזק, כי גלגל החיים מסתובב, ואילו ממקומו של החזק והיהיר, המקום של "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מ"ז) אפשר רק לשקוע.
ימי בחירות עגמומיים מחדדים את הפער בין סיפור הולדת עמנו לבין מצבנו הנוכחי. אז נשמעו קולות הכאב וההיסוס, אך נשמעה גם התקווה, והיום…. האויר מלא בהצהרות יהירות אודות "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי", וסיסמאות נפוחות,…", וכל זה מעלה בי את הכתוב: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים ל"ב). שיכרון הכוח (ואולי "שִקרון הכוח") השכיח את זכרון האנחה והזעקה של עמנו ששועבד במצרים, והרחיקם מן הצו המוסרי שמלווה אותו מאז צאתנו ממצרים: "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (שמות כג).
גבהות הלב וההתנשאות, כלפי השכנים ממזרח, כלפי מדינות המערב (שאינן מבינות כיצד ראוי להלחם בטרור), כלפי כל מי שאיננו אני, מסוכנת להמשך קיומה של "הישות הציונית" היהודית דמוקרטית שלנו. מן המצוק הזחוח, התהום פעורה; ומכאן אפשר רק להתדרדר מטה.
ההכרעה טרם נפלה, ועוד ניתן לשנות. ואולי כדאי לשוב ולהזכיר כי כנגד אשליית המנצחים שכוחנו יעמוד לנו לנצח, וכי "הם" יהיו תמיד למטה ו"אנחנו" לעולם נהיה למעלה, כנגד מחשבת היוהרה עומד סיפורו של עם ישראל היוצא ממצרים. שבת שלום