אליהו הנביא נכנס לירושלים רוכב על החמור, איור לפסוקי "שפוך חמתך",
הגדת וושינגטון האשכנזית, פירנצה, 1478 (ספריית הקונגרס, 1478, V19, Public Domain)
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג', 24-23). במצבי משבר עמוק, תרבויות נעות בין שתי אפשרויות: האחת, דעיכה איטית עד לסוף מר, והשנייה, לידה מחדש. אנו, שנקרעים כעת בתוך מחלוקות חריפות, צריכים את אליהו הנביא, המשיב לב אבות ולב אחים ואחיות אלה על אלה – "אליהו" הוא האפשרות שלנו להמיר דעיכה, בלידה מחדש. אולם, בפועל, יודעים אנו שהישועה הנכספת לא תבוא מבחוץ, אליהו לא יציל אותנו – ישועה יכולה להיווצר רק מבפנים ומתוך ברור עמוק.
השאלה שעולה בעוז בימים אלה היא, האם עוד אחים ואחיות אנו? האם עדיין ניתן לבסס קשר "משפחתי" בין חלקי העם הניצים בישראל? האם בכלל יש לנו אב ואם משותפים?
רבים, מימין ומשמאל, הכריזו כבר: "לא אחים אנו".
באופן אישי, עבורי, כל זה הביא ל"שובו של המודחק", בדמות כל מה שגדלתי עליו והפך לצערי, ברבות השנים, לקלישאה, קרי מושגים כמו "תרבות של מחלוקת", "אהבת חינם" וכו'. למה אני קורא לאלה קלישאות? מכיוון שמחלוקת חריפה היא לפעמים מה שמוליד תרבות. תרבות, לא פעם נולדת מתוך קונפליקט, שבר ומשבר, ובמונחים פסיכואנליטיים, היא נולדת באמצעות "רצח אב".
בספרו "משה ואמונת הייחוד" שראה אור ב-1939, פרויד "הוליד" את התרבות שלנו מ"רצח אב", ולצורך זה הוא היה צריך להמציא מיתוס שבו בני ישראל רצחו את משה. בשיח זה, "רצח אב", כלומר, שבר וניתוק ביחס לקשרים סימביוטיים, נחשב למהלך הכרחי עבור אדם או תרבות ששואפת לצמוח ולפתח זהות עצמאית.
ככל שההצעה של פרויד היא חסרת שחר מבחינת הסיפור המקראי, משמעותה הספרותית-פסיכולוגית חשובה. יוסף חיים ירושלמי הציע לפרויד להמיר את המטפורה של "רצח אב" ב"רצח אח" באמצעות הדמות המקראית של קין אבי התרבות. במקום להוליד את התרבות מאדיפוס רוצח אביו, היא נולדת, אליבא דירושלמי, מקין רוצח אחיו. ואכן – באופן מרטיט וקשה – בספרות הקבלית קין רוצח אחיו מקבל מקום של כבוד: ר' חיים ויטאל תלמידו של האר"י מציין בספר הגלגולים את קין כאחד מטובי הגלגולים שיש בו – במונחים קבליים – ניצוץ קדוש מ"אדם קדמון".
במונחים פסיכואנליטיים אפשר לנסח את הדברים כך: המעשה הסימבולי של "רצח אח" המתהווה לנגד עיננו, הוא ברור עצמי חשוב: בראשית היה הרצח, ואחריו באים הסובלימציה של הרצח, השאיפה לתיקון וההודאה על חטא –קין הרי מכריז לבסוף: "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד', 13). התהליך הזה הוא תהליך בירור שיוצר זהות עצמית, וכך, מוליד ציוויליזציה. לא קל להיות עד לשלב ה"רצח", אבל, היות שהסובלימציה של הרצח הופכת את החרדה השלילית לאנרגיה חיובית, לא כדאי להדחיק אותו.
גם חז"ל עסקו בשאלה זו, וכדרכם הם מציעים מחלוקת. בוורסיה של חז"ל השאלה היא האם אנו נקראים "בנים" (או בנות) לה' אלוהינו, גם כאשר המרחק ביננו לבינו (או לבינה), כבר אינו בר גישור. במסכת קידושין נדרש הפסוק "'בנים אתם לה אלהיכם" (דברים י"ד, 1) – וכך אומרת שם הגמרא: "בנים אתם לה' אלהיכם": בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים. דברי ר' יהודה (בבלי קידושין, ל"ו, ע"א).
לפי ר' יהודה, בנים, ואחים, הם רק אלה שמתנהגים עם אחיהם בהתאם למצופה – אמינים, בעלי חוט שדרה מוסרי, וכאלה שנושאים בנטל ומצטרפים תחת האלונקה. לעומת זאת, רבי מאיר חולק על ר' יהודה ואומר: "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים!" הוא סומך את עמדתו על פסוק מספר ירמיהו המתייחס לעם ישראל כ"בנים סכלים" (ירמיהו ד', 22); כלומר, גם כאשר הם "סכלים" עדיין הם נקראים בנים. להוכחת טענתו רבי מאיר מוסיף עוד רשימה של פסוקים: מפסוק לפסוק ה"בנים" ולענייננו האחים, הופכים ליותר ויותר זוועתיים, אנשים שאי אפשר להאמין להם, מושחתים ומשחיתים, ובכל זאת, לשיטת רבי מאיר, הם עדיין נקראים בנים. הפסוקים שהוא מביא נעים מ"בנים לא אמון בם" (דברים ל"ב, 20), ל"זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיהו א', 4). לבסוף מביא רבי מאיר את הפסוק ה"מנצח" (לשיטתו) בספר הושע (הושע ב', 1): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי". כלומר גם כאשר הם כבר "לא עמי" בכלל – גם כאשר הם כבר לא חלק מהקהילה שלנו בשום צורה – עדיין מתעקש רבי מאיר שגם ה"לא עמי" הללו, הם עדיין "בני אל חי" (ולפיכך אחינו ואחיותינו).
הגמרא כדרכה מסבירה את ריבוי הפסוקים שמביא רבי מאיר באמצעות הפרקטיקה הפרשנית של "לא זו אף זו", כלומר כל פסוק מוסיף מצב חמור שלמרות התקיימותו, הרשעים הללו עדיין נקראים "בנים":
מאי ואומר? [מה הצורך והלימוד הנלמד מכל פסוק?] וכי תימא [אולי תגיד] סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני? [כשהם במדרגת סכלים עדין הם נקראים בנים, אך כשאין בהם אמון/אמונה אינם נקראים בנים?] תא שמע [בא, שמע]: "ואומר בנים לא אמון בם". וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים? [אולי תגיד כשאין בהם אמון/אמונה נקראים בנים, אך כשעובדים עבודה זרה אינם נקראים בנים?] תא שמע: "ואומר זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו? [אולי תגיד שכשעובדים עבודה זרה נקראים רק בנים משחיתים, אבל לא בנים מעולים?], תא שמע: "ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (שם).
לדעת רבי מאיר גם בנים ואחים זוועתיים, לא אמינים, מושחתים ומשחיתים נשארים "בני אל חי".
לשאלת ה"בנים" וממילא גם לשאלת ה"אחים", יש השלכות הלכתיות לגבי היחס אליהם. לפי כללי הפסיקה ההלכתית המקובלים במחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר, מקובל לפסוק כרבי יהודה, כלומר, לענייננו, "בזמן שנוהגים מנהג בנים קרוים בנים; אין נוהגים מנהג בנים אינם קרוים בנים". ואולם, הרשב"א (רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, מגדולי חכמי ספרד בתקופת הראשונים, ברצלונה, המאה ה-13) הכריע הלכה למעשה בניגוד לכללי הפסיקה המקובלים ופסק שאפילו ישראל משומד נחשב ישראל (שו"ת הרשב"א חלק א' סימן קצ"ד, ושם סימן רמ"ב). הוא הוכיח את פסיקתו בהסתמך על רבי מאיר בגמרא שלנו. הרשב"א מסביר ש"אף על גב דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק" (שם, סימן קצ"ד). כלומר, כיוון שרבי מאיר הביא סייעתא לדבריו מפסוקים, אנו פוסקים הלכה כמותו.
הפסיקה הזאת קבלה ביטוי חזק באחד מפיוטי הסליחות שנהוג לומר בעשרת ימי תשובה: הפיוט "ישְׂרָאֵל עַמְּךָ תְּחִנָּה עוֹרְכִים" חובר על ידי פייטן אשכנזי בתקופת מסעות הצלב. זהו פיוט עוצמתי שלא מדחיק את הכאבים. הוא יודע שרק מתוך ברור קשה אפשר לתקן נפילות: "הַלּוֹבֵשׁ צְדָקָה וְלוֹ כַמְּעִיל עֲטוּיָה. וּמִמַּכָּה עַצְמָהּ מְתַקֵּן רְטִיָּה. קוֹמֵם עֲדָתְךָ מִנְּפִילָתָהּ הַמְּטוּיָה. בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" – המכה עצמה היא הבסיס לרטייה שתרפא אותה. גם אם השבר והניתוק הכרחיים, מדגיש הפייטן ש"עַל כָּל פְּשָׁעֶיהָ אַהֲבָתְךָ תְּהֵא מְחַפָּה". אלא שכל זה אפשרי רק אם מוכנים לקבל את המצע היסודי לעצם האפשרות לתיקון ביננו. כפי שהוכרע הלכה למעשה, גם בעל הפיוט מכריע כרבי מאיר: "יְתֵרָה חִבָּתָם לְפָנֶיךָ אֲדוֹנֵי הָאֲדֹנִים. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ קְרוּאִים לְךָ בָּנִים. רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ אֱלֹהַי עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. טֶרֶם יִשְׁטְפוּנוּ הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים".
המחלוקות שקורעות אותנו היום עוסקות בשאלות מוסריות ראשונות במעלה. בין אם אנו חושבים כך (מימין), או אחרת (משמאל), אנו נדרש לוויתורים מוסריים קשים (במובנים של עולם שליו ומתוקן). בעיני, צו השעה אינו "קול מוסרי חזק וברור שאינו משתמע לשני פנים" – כפי שאני שומע שוב ושוב מרבנים ורבות במחוזותינו, אבל גם בטח שלא "קול דממה דקה" או קול "ענות חלושה", אלא קול מורכב, אפילו מתלבט. זכורני שכשהיינו שואלים בישיבה את ראש הישיבה, הרב אהרון ליכטנשטיין, שאלה, כמעט בכל תחום התשובה שלו תמיד הייתה (במסורת בריסקאית): "מצד אחד, כך וכך… אבל מצד שני, כך וכך…", ובדרך כלל היה שם גם צד שלישי ורביעי. המחשבה שבמצבינו המסובך יש קול מוסרי אחד נכון, ברור ונהיר, היא פיקציה. אני זוכר בצעירותי כמה נבעתתי מהרעיון שחיילים יושבים על גדר-המערכת בעזה ויורים לעבר אנשים שמתקרבים אליה – היה ברור לי שדגל שחור מתנוסס מעל הפקודה הזו, וגם כחייל סירבתי לעשות דברים כאלה. היום, לאחר פריצת הגדרות האימתנית של השביעי באוקטובר, לשאלה המוסרית הקשה הזאת יש גם, לכל הפחות, "מצד שני". באותו האופן, לשחרר רוצחים מהכלא, לא יכול להיות דבר מוסרי, והמחשבה שענישה היא רק עניין פוליטי שיכול להשתנות לפי אינטרסים מדינתיים היא הרס שלטון החוק. ועם זאת, שחרור רוצחים הוא כרגע, ללא ספק, הכרח קיומי לצורך פדיון אחינו ואחיותינו. ואפשר להמשיך הלאה בדוגמאות לפערים מוסריים בלתי-אפשריים שאנו – בין אם עמדתינו "ימנית" ובין אם "שמאלית" – נאלצים להתמודד אתם היום… לכן, בעניי, עכשיו, אנו לא נתבעים להציג "קול חזק וברור שאינו משתמע לשני פנים" – להפך, אנו נדרשים להמשיג דילמות מוסריות קשות שבין רע לרע יותר, ולהציג מורכבויות – בדיוק כפי שאנו עושים בכל תחום אחר בקהילה. צו השעה הוא לייצר "תורה חדשה", קרי, תשתית מחשבתית חדשה במקומות בהם כל הקונספציות קרסו – ואת זה אי אפשר לעשות באמצעות סלוגנים.
"והשיב לב אבות על בנים" יתקיים בנו קודם כל בחזרת החטופים, כשישובו בנים לגבולם, אבל חזרתם מארץ אויב היא רק תחילת התיקון. דווקא בתוך המחלוקות הפוליטיות והפערים הבלתי גשירים בין חלקי עמינו, שומה עלינו להכריע ש"בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ קְרוּאִים בָּנִים". למרות המחלוקות הקשות עלינו ל"פסוק" להלכה שאחים ואחיות אנו, כי האופציות שעומדות לפנינו הן רק שתיים: או לידה מחדש באמצעות "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" או דעיכה עד לסוף מר, כהמשך הפסוק באחרית ההפטרה שלנו: "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".