יש לנו נטייה לחשוב על טעמי המקרא בתורה, אם בכלל חשבנו על הנושא, כמשהו משני לטקסט עצמו. משהו קצת מעצבן שבני ובנות המצווה נאלצים ללמוד. אבל לטעמי המקרא יש משמעות, ועוד יותר כשמדובר בטעמים נדירים, כמו זה שמופיע בפרשת צו.
פרשת צו היא אחת מתוך ארבע פעמים בתורה בהן מופיע הטעם שנקרא "שלשלת", והצליל שלו, שהוא ערוך ונמשך באופן ניכר מהטעמים היותר מהטעמים ה-"רגילים," לצד נדירותו, גורמים לנו להקשיב למה שהוא מנסה להביע. אפשר להסתכל על הפעמים האחרות שהוא מופיע בתורה כדי לנסות להבין את תפקידו.
בפעם הראשונה שמופיעה השלשלת היא בבראשית י"ט, 16. המלאכים הגיעו לעיר סדום, לבית של לוט, האחיין של אברהם, כדי להגיד לו שה' יהרוס את העיר וכל תושביה, ושהוא ומשפחתו חייבים לברוח. אבל במקום לברוח מיד, כתוב: "וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ה' עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃" לוט לא רק לא בורח מיד עם קבלת אזהרת המלאכים, הוא מתעכב: "ויתמהמה" מוטעם עם הטעם הארוך שלשלת.
בפעם השנייה מופיעה השלשלת בבראשית כ"ד,12. אברהם מבקש מעבדו (אליעזר, לפי המדרש) ללכת לחרן למצוא אישה לבנו יצחק. כשהוא מגיע לגבולות העיר, העבד עוצר ומתפלל תפילה: "וַיֹּאמַ֓ר ה' אלהי אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃" אחרי סיום תפילתו, העבד אכן יכיר את רבקה, שתחזור איתו, ותהפוך להיות אשת יצחק.
מדלגים על הדור הבא, ואז שוב מופיע השלשלת, בבראשית כ"ט, 8. אחרי שרוב אחיו מוכרים אותו ויוסף הופך להיות עבד במצרים בבית פוטיפר, וחווה את מה שהיום היינו קוראים "הטרדה מינית חמורה" על יד אשת פוטיפר. כשהיא אומרת לו "שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי," יוסף מסרב: "וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃"
הפעם האחרונה שהשלשלת מופיעה היא בפרשתנו, פרשת צו, ויקרא ח', 23. אחרי סיום בניית המשכן והוראות מה' לגבי העבודה שתתקיים בה, משה ממנה את אחיו אהרון ואת בניו לכהנים לשרת במשכן. בתיאור תהליך המינוי הרשמי של אהרון ובניו ככהנים, כתוב: "וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃"
כתב רבנו בחיי: "וימאן ויאמר הן אדוני. …והטעם שבמילת וימאן מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו." בכל אחד מהמקרים האלו, השלשלת מופיע כשיש דמות שעומדת ברגע של שינוי דרמטי: לוט כשהוא חייב לעזוב את הכל ולברוח מעירו או שיושמד, עבד אברהם רגע לפני שהוא מוצא את האישה של יצחק, מה שיבטיח את העברת הברית לדור הבא, יוסף כשהוא חייב להחליט איזה מין בן-אדם הוא יהיה במעמדו החדש כעבד, ומשה כשהוא מעביר את תפקיד הכהונה לאהרון ובניו.
כל אחת מהדמויות חייבת להתמודד עם תחושות מסובכות ומעורבות לגבי מה קורה להם. הדוגמא הכי ברורה היא לוט, שהשלשלת באמת מדגיש את ההתמהמהות שלו: הוא חייב לעזוב את החיים שלו, אבל הוא לא מסוגל לברוח בקלות. לפי המדרש, כשעבד אברהם אמר את תפילתו, הוא בעצמו לא היה בטוח שהוא רצה להצליח במשימה שלו. כפי שכתוב רש"י: "אלי לא תלך האשה. אלי כְּתִיב, בַּת הָיְתָה לוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְחַזֵּר לִמְצֹא עִלָּה שֶׁיֹּאמַר לוֹ אַבְרָהָם לִפְנוֹת אֵלָיו לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ." מסתבר שלמרות שיוסף סירב להצעת אשת פוטיפר לשכב איתה, היה לו קשה: "מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ, אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמְאוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר הַזֶּה."
בפרשתנו השלשלת עוזרת לנו להבין מה לא כתוב בטקסט לגבי משה ותחושותיו לגבי העברת הכהונה. עד עכשיו הוא שרת גם כמנהיג וגם ככהן, ועכשיו הוא חייב להתמודד עם המציאות: הוא לא יכול להיות גם וגם. יש היסוס, יש זמן לעכל את מה שהוא היה רוצה אבל הוא לא יהיה, לכן הוא ממשיך הלאה. בסופו של דבר יש הכרה בכך שיש עניינים יותר חשובים מהאגו שלו וסיפור יותר גדול וחשוב מתרחש מעבר למה שקורה לו.
הרגע בו אנו שומעים את טעם השלשלת מעמיד אותנו במקום להתמודד עם הקשיים שיש בנו להבין מי אנחנו, ויוצאים ממנו עם הבנה יותר עמוקה לגבי מי אנחנו ומהם הערכים שלנו.
שבת שלום
כך נראה טעם השלשלת בצורה גרפית: על פי הרב מיילס כהן