למה אנחנו הולכים לבית הכנסת ביום כיפור? למה אנחנו מתחפשים בפורים? מה מניע אותנו ללמד את בנינו ו בנותינו לבר ובת מצווה? למה מקיימים טקס נישואין תחת חופה עם ברכות, יין וטבעות? למה לחיות בישראל?
בפרשת השבוע, פרשת יתרו, בני ישראל מתקרבים להר סיני שרק לפני כמה חודשים קיבלו את חירותם. שם הם קיבלו את עשרת הדיברות מה', ובפרשות הבאות גם את שאר המצוות. גם עליהם ניתן לשאול: מה גרם לעם ישראל לומר במעמד הר סיני "נעשה ונשמע"?
כתוב בפרשה: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". בתלמוד (שבת פ"ח,ע"א) אנו קוראים: "אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם."
לפי רב אבדימי, נראה כי בני ישראל קיבלו את התורה ואת כל מצוותיה מתוך איום על חייהם. אך התלמוד ממשיך ומעלה בעיה: אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא – אם העם הסכים לקבל את התורה מתחת לחץ, אין זו הסכמה אמיתית ואינם חייבים לקיימה.
בהמשך התלמוד מוסיף שרבא פותר את הבעיה באומרו: "אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר." במילים פשוטות, רבא מלמד אותנו שבני ישראל לא קיבלו בפועל את המצוות בהר סיני, ולא בארבעים שנות המדבר, ולא בתקופת ההתיישבות בארץ, ולא בזמן בית המקדש הראשון. רק בימי אחשוורוש, כאשר היו חופשיים לבחור בעצמם, הם קיבלו את התורה באמת, לא מתוך פחד מאלוהים, אלא מתוך הכרה חופשית, כאשר חיו תחת שלטון זר שלא כפה עליהם לקיים מצוות.
כבר התלמוד קובע כי מספרם של המצוות בתורה הוא תרי"ג= 613. בהמשך בתקופת הגאונים ואחריהם בתקופת הראשונים הוכנו רשימות שונות ולא חופפות של תרי"ג המצוות. זהו המספר המקובל עד היום. עם זאת, כולם מסכימים כי אי אפשר לקיים את כולן. חלק מהמצוות קשורות לעבודת המקדש, שהסתיימה עם חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה. הדעה הרווחת היא כי כיום ניתן לקיים 369 מצוות. מתוכן, רק 270 חלות על כל יהודי, שכן חלק מהמצוות תלויות בנסיבות מסוימות או מחייבות רק אנשים בתפקידים מסוימים.
באופן כללי, רבים חושבים שכאשר מדברים על מצוות, יש שתי אפשרויות: הכל או כלום. או שאני מקיים את כל המצוות, או שאיני מקיים אף אחת מהן. ואם אני מקיים מצווה, אז או שאעשה זאת "נכון" או "לא נכון".
אני דוחה את הגישה הזו. 2,000 שנים של ספרות רבנית מלמדות אותנו שברגע שהמצווה יצאה כביכול מפי האל, נוצרו לה פרשנויות רבות. לדוגמה, "כבד את אביך ואת אמך" – כיצד מכבדים אותם? מה עושים? מה אם הם אינם מכבדים אותך? וכן הלאה. לאורך הדורות, מסורת הפרשנות היהודית מעבירה את עניין הבנת המצוות מדור לדור. והשרשרת הזו ממשיכה עד היום ואנו החוליה הנוכחית בשרשרת. כפי שמודגש בפרשה שכל ישראל עמדו בהר סיני וקיבלו את עשרת הדיברות, ולפי המדרש: כל אחד ואחת קיבל לפי דרכו/ה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש אפשרות לפרש את המצוות ולקיימן (או לא) לפי הבנתנו.
עקרון חשוב של היהדות הרפורמית מלמד כי לכל אחד מאיתנו יש אחריות ללמוד את המסורת היהודית, לשאול מהו פשרן של המצוות כיום, ואז לקבוע מה משמעותי עבורי לקיים בחיי, מה משמעותי עבורנו לקיים בקהילה שלנו, וכמדינה, להתלבט יחד כיצד לבטא את המסורת היהודית בחברה הישראלית. היהדות הרפורמית גם מציעה דרך לבחון אילו מצוות לקיים, כפי שנכתב במצע התנועה הרפורמית בישראל: "ברוח חזונם של נביאי ישראל, מדגישה היהדות המתקדמת את המצוות שבין אדם לחברו, את ערכי המוסר ואת המחויבות האישית והקהילתית לתיקון עולם ולצדק חברתי וסביבתי."
יש לנו דמויות מופת רבות בתנועה הרפורמית המבטאות ומייצגות את ערכינו. במיוחד אני רוצה לחלוק את גישתו של מורי, הרב ריצ'רד לוי ז"ל, שכתב: "מצווה היא משהו (שנכתב בתורה) שה' אמר לנו שהוא חשוב עבורנו לעשות. מצווה היא החומר שממנו עשויה מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל… כאשר אני פוגש מצווה, היא מזנקת לעברי, ואני חייב להתמודד איתה. 'לקיים מצווה' פירושו שעליי לקחת חלק בדיאלוג עם אלוהים, עם התורה ועם העם היהודי."
אולי היה קל יותר להיות אחד מהיהודים שעמדו תחת הר סיני, כשההר מרחף מעל ראשיהם. אולי זה קל יותר כאשר אין בחירה ואין בחירה חופשית. אך אנו נותנים חיים לתורה וליהדות רק כאשר אנו בוחרים לקחת חלק בדיאלוג עם ה', עם התורה ועם העם היהודי, כאשר אנו לומדים את המסורת ואז בוחרים אילו מצוות לקיים וכיצד.
זהו אתגר החירות – וזאת גם הברכה.
שבת שלום