כאשר אנו ניגשים לקריאה בהפטרה של פרשת שמות אנו מקבלים שלוש מסורות שונות ושלוש הצעות לפרשנות לנושאים המרכזיים של הפרשה.
המסורת האשכנזית מציעה לנו לקרוא את ישעיהו כז-כח ולמקד את המסר המרכזי של פרשת שמות ברעיון הגאולה ובעיקר, עוצמתו של אלוהים כגואל ישראל, כפי שכתוב:
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד–נַחַל מִצְרָיִם; וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַ–ה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם." (ישעיהו, כז, 112-13).
המסורת התימנית מציעה קריאה מאתגרת במיוחד, באמצעות הקריאה ביחזקאל טז. פרק זה מדגיש את הסבל של עם ישראל, החולשה אך יחד עם זאת גם את היכולת לקום מחדש ולהיגאל. כפי שכתוב:
"לֹא–חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה—לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל–פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי,
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."
(יחזקאל טז, 5-6).
ישראל מדומה לאישה פגועה וחלשה, שערותה גלויה לכל ואלוהים בכבודו ובעצמו מנקה אותה ומחזירה לגדולתה.
ומהדגש על הסבל של בני ישראל והגאולה שאלוהים מציע לנו אנו מקבלים מסר אחר מהמסורת הספרדית, שבחרה לזווג לפרשת שמות את הפרק הפותח של ספר ירמיהו, פרק המעלה שאלות מרתקות על מנהיגות ונבואה, מי ראוי להיות מנהיג ונביא וכיצד על הנביא לקבל את הנבואה.
אמקד את דבריי בבחירה של המסורת הספרדית.
קוי דמיון ברורים יש בין משה לירמיהו. שניהם נולדו למשפחות מהמעמד הגבוה, עם חשיפה למנהיגות דתית, משה לכוהני מצרים וירמיהו לכוהני ישראל בענתות.
אלוהים בחר במשה ובירמיהו טרם לידתם. פרשת שמות מביאה לנו את אחד מגדולי מיתוסי הלידה בתולדות האנושות אך גם ירמיהו נבחר עוד טרם לידתו: בְּטֶ֨רֶם אֶצָּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ (ירמיהו א 5)
משה וירמיהו מגיבים באופן דומה לבחירתם על ידי אלוהים- הם אינם ראויים לנבואה.
משה אומר לו כמה פעמים שהוא אינו האדם הנכון וכי כיצד יאמינו לו ואף מוסיף: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל–עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד–פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי
(שמות ד, 10). וירמיהו אומר לאלוהים: וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י ה' הִנֵּ֥ה לֹא־יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי (ירמיהו א, 6).
שניהם מקבלים אישור והבטחה שאלוהים עמהם ויעזור להם בדיבור אל בני ישראל.
אך כאן נפרדות דרכיהם. משה מקבל משימת גאולה ושחרור. ירמיהו- נבואת חורבן וגלות.
יחד עם זאת, תכונות המנהיגות הבסיסיות מתקיימות בשניהם. הצניעות והענווה עומדות בניגוד למעמד הפריווילגי אליו נולדו. ההתנגדות לקבלת הנבואה והחיזוק שאלוהים נותן. אלה מהווים את הבסיס לחייהם הסוערים כנביאים.
למרות הבסיס המשותף והנבואות המרשימות של שתי הדמויות מסע חייהם הפוך הוא. משה נולד במצרים בארמון פרעה, חוזר אל אחיו, משחרר את עמו, מוביל אותם אל המדבר וקבלת התורה ומנהיג אותם עד רגע הכניסה לארץ. סיפור חייו רצוף עליות מסחררות וגם ירידות קשות, ומגע אישי וישיר עם אלוהיו. בסוף הוא נפטר מעולם זה במקום לא נודע ונשאר גדול נביאנו.
ירמיהו נולד לאליטה הכוהנית, בממלכה שחייה סובבים את בית המקדש. ימים פוליטיים סוערים וירמיהו בתווך קורא בשערי העיר ובארמון המלך- לא למרוד! להציל את המעט שיש בירושלים. שחטאי השחיתות הפוליטית והכלכלית הם אלו שיובילו לחורבן. הוא רואה את החורבן בעצמו ונאלץ לברוח ומסיים את חייו במקום בו משה התחיל- במצרים.
ירמיהו חווה את החורבן, רואה את נבואותיו המופיעות בפרק א' מתגשמות (מצפון תיפתח הרעה) ולאחר כל זה אף רואה את ההתפוררות האחרונה של ממלכת יהודה בדמות רצח גדליה בן אחיקם. הוא מבין שפני הנותרים למצרים והוא מנבא נבואת חורבן קשה- למרות הפיתוי לרדת מצרימה, ולמרות שבהתחלה ייראה כאילו החיים שם אפשריים, רק חורבן והרס ירדפו אחריהם:
"וּפָקַדְתִּ֗י עַ֤ל הַיּֽוֹשְׁבִים֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר פָּקַ֖דְתִּי עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם בַּחֶ֥רֶב בָּרָעָ֖ב וּבַדָּֽבֶר׃ וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה פָּלִ֤יט וְשָׂרִיד֙ לִשְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֔ה הַבָּאִ֥ים
לָגֽוּר־שָׁ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלָשׁ֣וּב ׀ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה מְנַשְּׂאִ֤ים אֶת־נַפְשָׁם֙ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת שָׁ֔ם כִּ֥י לֹֽא־יָשׁ֖וּבוּ כִּ֥י אִם־פְּלֵטִֽים׃"
(ירמיהו מד, 13-14)
כמה צער וכאב יש בדמותו של ירמיהו. מנביא לעם ישראל הוא באמת מסיים את חייו כנביא לגויים ולעמים אחרים.
הקריאות בסיפור חייהם של משה וירמיהו מחדדות את התהייה על מהי אותה תכונה חמקמקה של הנבואה ומה התפקיד של הנביאים בחיינו, במיוחד כאשר אנו מסרבים שוב ושוב לשמוע לקולם. המסורת המקראית, במיוחד בספר דברים, עסוקה מאוד בשאלה- מי הוא נביא אמת וכיצד נוכל לזהות אותה או אותו? פעם אחר פעם אנו קוראים על איך עלינו לנהוג במידה ומגיע נביא שקר, לא להאמין לנביאי שקר ואף להרוג אותם ואת מי שפונה אליהם.
אבל אף פעם לא עונים על השאלה האמיתית- איך אנחנו בכלל אמורים לדעת מי היא נביאת אמת ומי הוא נביא שקר?
ויתרה מכך- מי הם נביאי האמת והשקר שלנו היום וכיצד אנחנו נוכל לזהות אותם בין בליל הקולות הנשמעים סביבנו תדיר?
מכיוון שאינני יכולה להציע הוכחה מוכחת מי הוא נביא האמת ומי היא נביאת השקר, אני פונה אל הגותו של אחד מגדולי מורנו במאה העשרים, הרב אברהם יהושע השל. השל הציע מודל אחר של נבואה. למעשה, אין הנבואה ניתנת ליחידית אלה, לכל אחד ואחת מאתנו קול נבואי. ולכל אחד ואחד מאתנו יש אחריות להקשיב לקול הנבואי ולהשמיע אותו.
השל מלמד אותנו ש: "… אין הנביא אריסטוקרט רוחני. שדה האכפתיות שלו אינו המסתורין של השמיים, כי אם הנעשה בשער העיר."
ויתרה מכן, לא רק אנו זקוקים לנביאים והנביאים לאמונה, הרי שגם אלוהים עצמו זקוק לנביא: "הנביא, שלא כבעל האקסטזה, הוא הקולט והמשתתף בעת ובעונה אחת. מענהו על מה שנגלה לו הופך את ההתגלות לדיאלוג… לעיתים קרובות עשוי חלקו של הנביא בדיאלוג זה לגרום למפנה מכריע, שכן יש ביכולתו לעורר את האישיות האלוהית לגישה חדשה…אלוהים זקוק למגע עם הנביאים."
(מתוך: אלוהים מאמין באדם, היהדות הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל, 111, 115).
עולה מדבריו שלכולנו יש גרעין נבואי. כולנו למעשה, תלמידיהם של גדולי נביאנו, משה, מרים, ירמיהו ואחרים ואחרות. לכולנו הזכות והיכולת להתנבא ולקיים דיאלוג עם קול אלוהי.
שבת שלום