אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל"אהבה" "איבה" כגון "ואהבת" "ואייבת"
אמר הקב"ה 'ודילוגו עלי אהבה'. (שיר השירים רבה ב', ד)
בחג השבועות אנו מציינים את קבלת התורה על ידי לימוד התורה במשך כל הלילה. בשמחת תורה, לעומת זאת, אנו רוקדים עם הספר הסגור. כולנו שווים. מי שלומד ומי שלא לומד, כל אחד ואחת יכולים לאחוז בספר הסגור ולרקוד אתו. ובכל זאת, גם בשמחת תורה אנחנו פותחים את הספר וקוראים בו, מסיימים את הקריאה בפרשה האחרונה ומתחילים שוב מ'בראשית'.
יש מתח בין הריקוד הפשוט עם הספר הסגור לבין הקריאה המדוקדקת של פסוקי 'זאת הברכה' ו'בראשית'. בכל שנותיי כרוקד בשמחת תורה מעולם לא ניסה מישהו לתקן אותי ולומר שאני לא רוקד נכון עם ספר התורה בידי; אבל, בקריאה בתורה נדמה, כי תמיד יהיה מי שרק מחכה לטעות כדי לקפוץ ולתקן.
שמירה זו על כבוד התורה ראוי לדעתי לדון בה דווקא בעת הזאת של החג העוסק בריקוד ובספר הסגור, כדי שכאשר נפתח שוב את שנת הקריאה העומדת בפתח נשאף אולי למנהג אחיד בתנועה ליהדות מתקדמת. בכוונתי לפרוש כאן מקורות ואת קריאתי אותם ואשמח לקבל תגובות, הארות ותיקונים שיעזרו גם לי לשמור על כבוד התורה. אודה ולא אבוש, הנושא של תיקון הטועים בקריאת התורה מעסיק אותי מזה זמן. אני מוטרד כל פעם שאני נתקל במישהו שמוצא לנכון לתקן את הקורא בתורה, ומצד שני אני מוטרד כאשר הקורא טועה כמה וכמה פעמים. אשר על כן, החלטתי להביא כאן, ממש על קצה המזלג, מעט ממה שנכתב בעניין זה בהלכה; אך אני חושב שיותר נכון לנו, כיהודים ליברלים, לדון בכך יחד כקבוצה
והדברים שאני מביא כאן יוכלו להיות חלק מהכלים לדיון.
ב'טור בחלק אורח חיים סימן קמ"ב' יש עיסוק בסוגיה זו. הטור מביא שתי גישות שונות להתמודדות עם הטועה בזמן הקריאה בתורה. הטור מנסה לברר טעות מהי.
שתי הדעות שמביא הטור הם של המנהיג ושל הרמב"ם.
ספר המנהיג, שמחברו הוא ר' אברהם בן נתן הירחי, אומר כי אם טעה הקורא "טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו". (הלכות שבת ל"א עמ' ק"ס)
הרמב"ם במשנה תורה לעומת זאת סבור כי "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק". (משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י"ב, ו)
יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, וככל הנראה צריכה להיות יותר מדרך אחת לקרוא בתורה, כך אני מאמין. ברור לי שהגישה הליברלית יותר, זו הדוגלת בגישה של 'בין אדם לחברו' היא במקרה זה הגישה של בעל המנהיג. ואף על פי כן, אין לשכוח כי כאשר ראשי הרפורמה התחילו את דרכם בגרמניה הם רצו שהתפילה, הדרשה והקריאה בתורה יהיו מכובדות ממה שהם ראו בסביבתם. אני סבור ש'המנהיג' צודק כי אין זה מכובד לתקן את האדם ברבים, אך אני סבור כי גם אין זה מכובד להגיע לא מוכן לקריאת התורה.
אז מה עושים? לא באתי להציע פיתרון, אלא רק לחשוף אותנו לכמה מקורות ולעודד אותנו לדיון ציבורי בעניין זה.
הבית יוסף מביא שתי הערות מעניינות שעשויות לעזור לנו בדיון:
1. "…ראיתי בכמה פעמים לפני רבותי ושאר גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ וסגול ואף על פי שגערו בהם קצת מכל מקום לא החזירום." מעניין כאן הניסוח – גערו. האם במקומותינו אנו רוצים לגעור זו בזה?
2. "…מנהג ספרד אחר קריאת התורה בשבת לומר והוא רחום יכפר עון לכפר על שגגת הטעויות במקרא עכ"ל והיום אין זכר למנהג זה." אולי כדאי שאנו נחדש מנהג זה במקום להעיר לקוראים תוך כדי קריאה?
ב 'שולחן ערוך' יש בעניין זה סימן אחד (אורח חיים סימן קמ"ב) בלבד ובו שני סעיפים. אני לא יודע אם אפשר להסיק מכך דבר, אך הסימנים הסמוכים לפני ואחרי ארוכים יותר. מעניינת גם הכותרת של סימן זה – "דין מי שקרא וטעה ובמקום שאין שם יודע לקרות בדיוק. הנה דברי רבי יוסף קארו והרמ"א באותם שני סעיפים:
א. קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו. הגה: וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין. אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו.
ב. וישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים אפ"ה יקראו בתורה בברכה כהלכתה.
בעל ערוך השולחן (הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין 1829-1908) מוסיף הערה חשובה לדיון על דברי המנהיג לעיל על הלבנת פנים: "אבל הקורא למה לא יאמר כהוגן ומה שייך בזה הלבנת פנים" (ערוך השולחן קמ"ב, ב). האם בעל ערוך השולחן לא היה רגיש?!
בהמשך דבריו מבחין ערוך השולחן בין לכתחילה ובדיעבד. אני חושב שנכון הוא שניגש לעניין מלכתחילה מוכנים ומסורים לקרוא נכון.
פיתרון אפשרי הוא שהגבאי יהיה היחיד שמתקן את הטועה וזאת (על פי דברי הרמ"א) רק כאשר משתנה הענין. אבל, לכתחילה, ראוי שהקורא/ת יקחו את תפקידם ברצינות ויתכוננו כראוי. ניתן להבין את דברי ערוך השולחן לעיל לא כעוסקים ברגישות, אלא שעל בעל הקורא להבין שהוא אמצעי בלבד להביא את הקריאה לציבור, ואם יש טעות יש כאן אינטרס משותף שהדבר יתוקן.
המושג 'לצאת ידי חובה' איננו חלק מהותי מחיינו, אבל יש גם מצב בו טעויות של האחד מוציאות את האחר מהכלים. גם בזה צריך להתחשב.