סיפורי השעבוד הם אינסופיים ומקבלים גוון חדש של אימה בכל דור מחדש, כיד הדמיון הטובה על המבינים היטב שפגיעה בבשר היא אף פעם לא רק פגיעה בבשר, אלא תמיד גם פגיעה בנשמה.
פרעה ועמו החליטו, במיתוס זה על שיעבוד וגאולה, לענות את עם ישראל ולפגוע ביקר מכל – הילדים הקטנים. ויותר מכך, לפגוע רק בבנים ולא בבנות, על מנת שיתווסף מרכיב נוסף לאימה, מרכיב ה"מה אילו?", מה אם רק הייתה נולדת לי בת? והרי הסיטואציה היא זוועתית, כי המיילדת, שהיא הראשונה שרואה את התינוק או התינוקת מגיחים מתוך האם, היא זו שאמורה לבשר את בשורת המוות במידה ומדובר בבן. עבודת פרך היא עבודה חסרת תוחלת, כזו שאין טעם בקיומה באופן העמוק ביותר, שהיא מנוולת את העובדים בה. נרים את ראשנו ונסתכל מסביב היום בעולם שלנו, ונזהה בוודאי מקצועות ההופכים את העובדים בהם למנוכרים ממקום עבודתם, מעיסוקם ומעצמם. אבל את זה כבר אמרו לפני.
לענייננו, רצח התינוקות על ידי המיילדות – בפקודת פרעה, עמד להפוך את ההיריון ואת עבודת המיילדות לעבודת פרך במובן זה שהוא החריב כל משמעות חיובית שיכולה הייתה להיות לכל המאמץ הזה. וכמובן שהן התמרדו. אבל בעצם, זה בכלל לא מובן מאליו. הרי משה שיבוא ויגאל את העם וימרוד בפרעה מגיע אל הסיפור דור מאוחר יותר (בסיפור על המיילדות הוא עוד אפילו לא נולד), והעם עצמו המשיך לחיות בתחושות של כניעה וקבלת הדין גם כאשר יצאו אל המדבר וחיו ניסים גלויים. גם אז עוד חשו עבדים.
והנה הפרשה שלנו נפתחת בשתי נשים שהן לא נביאות והן לא מלכות והן אינן אמהות קדומות. אבל הן מבשרות הגאולה, דווקא בגלל שהן מיילדות.
אשה חכמה לימדה אותי פעם ש "הרואה את הנולד" זו היא בעצם המיילדת, זו שבעיניה ממש רואה את הנולד, את זה שמגיח לחיים חדשים וכל עתידו או עתידה עוד פתוח בפניהם – שיש עוד אינסוף תקוות ואפשרויות בחיים המגיחים אל תוך ידיה. והיא שם על מנת לתפוס את הגוף הזעיר והראשוני הזה ולהעביר אותו אל אמו, היא הגשר שמוביל את החיים החדשים אל ההורים, ותומך ברגע הזה של פריצת חיים חדשים אל תוך הקיום הבשרי הזה שלנו כאן. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א' י"ז).
המיילדות שבסיפור מבינות בצורה כל כך עמוקה את קדושת הבשר ואת קדושת החיים המגולמים בקשר הזה שבין הורה וילד, מבינות עד לעומקו את הסוד הקדוש – שתינוקות הם ביטוי מוחשי לקשר העמוק מאוד שיכול להתקיים בין שני יצורים חיים – עד שהן מבינות שהן שליחות האלוהים ורק לה הן חייבות דין וחשבון. כי אלוהים מכניסה נשמה אל תוך הגוף העוברי, והמיילדות העבריות אמונות על הוצאתו החוצה, ועל תמיכה באם ברגע הלידה, והן אמונות על שמירה על קדושת החלל הזה שבו מתרחשת הלידה, שהוא חלל של חיים ולא של מוות.
חלל של קדושת הגוף ולא שיעבוד שלו. חלל של כוחו של גוף נשי ליצור חיים, ולא חלל של שיעבוד לגחמות ולצרכים זרים.
וכאן צריך לעצור ולחשוב היום על מציאות מורכבת מאוד שקיימת בארץ שלנו בכל הנוגע לקדושת גופן של נשים בכל הנוגע למיניות ופריון. קיימת הסכמה כללית בחברה שלנו, שיש צורך להגן על נשים (על גופן?) בכל מקום שבו נדמה שהן חלשות – וזה בא לידי ביטוי במאבקים על הדרה, ובדרישה לתשלום שכר שווה, והשוואת אפשרויות תעסוקה, ויצירת מרכזי ערים מוארות ובטוחות בלילה וכו' .
אבל מה שמעניין אותי כרגע הוא היכן אנחנו (כנשים, כגברים, כחברה בכלל) מאפשרים לעצמנו להשתחרר ולהקשיב למקומות בהם נשים הן כל כך חזקות, עד שקיים צורך להכפיף אותן גם שם לאיזו מסגרת "תומכת" / "מגינה" / "שומרת"?
בארץ עדיין מחנכים נשים (וגברים) להאמין שגופן יבגוד בהן, שגם פעולה זו של הבאת חיים לעולם היא פעולה שדורשת התערבויות רפואיות, שדורשת אשפוז. גם במקום שבו באופן טבעי נקבות (והרי לא רק בנות חוה יולדות) מסוגלות להביא חיים לעולם, שבו הן מצהירות על כוחם של חיים – גם שם מצליחים לערער את האמונה שלהן בעצמן. וגם על זה מתמרדים, וטוב שכך – וניתן לגשת לעיתונות מהשבועות האחרונים, ולקבוצות על לידה ומיילדות בפייסבוק ובמקומות אחרים ולראות עד כמה הקרקע בשלה להתעוררות התודעה גם כאן [ולשאלות, מוזמנים ליצור איתי קשר].
ספר שמות נפתח בסיפורן של המיילדות המורדות מכיוון שזהו לא סתם סיפור על חיים מול מוות, אלא סיפור עמוק יותר על כוח האמונה בכך שנשים ואנשים חזקים מספיק בשביל העולם הזה ומה שהוא מציב מולם. המיילדות אומרות לפרעה " וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א' י"ט) – נשות העברים לא מחכות לנו שנגיע וניילד אותן, הן יוצאות מהעיר והולכות לשדה ויולדות שם. ולעניין המילה "חיה" – הרי שבעברית קדומה "חיה" היא המילה שמתארים בה יולדת, היא אדם שמבטא חיים, היא רגע של חיים מזוקקים. שפרה ופועה אומרות כאן לפרעה שכלום לא יעזור לו, לא עכשיו ולא בעתיד, מכיוון שיש לו עסק עם קבוצה שמאמינה לחלוטין בכוחות שיש לה בתוך עצמה, בתוך גופה, לעמוד מול כל שיעבוד.
והלוואי על כולנו כאן בארץ – בלידה ובכל מקום שבו אנו נוגעות ונוגעים בחיים. אמן.
שבת שלום ומבורך.