פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי (במדבר כ"ה 11)
תחילתה של פרשת פנחס, היא מסוג הפרשות שהלב נחמץ מהקריאה, הנשמה נחנקת והגוף מבקש למלט עצמו מהתרבות הקנאית שנבראה לנו באבחת הדיו.
תחילתה של פרשת פנחס מהווה סופה של פרשת בלק. שם, נכתב כי פנחס, נכדו של אהרון הכהן, רודף השלום, רוצח באכזריות איש ישראל ואישה מדיינית שקיימו יחסי מין, או אולי עשו אהבה באוהל.
וכבר הקדים הכתוב באותה פרשה ממש לספר לנו, כי "וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב" (שם, שם, 1). המדרון החלקלק של חיים משותפים מעולם לא היה חלק יותר מהימים שבהם ישב העם בבעל פעור וראה בבנות מואב.
הפרשת נפתחת בהודאה, כמעט בגאווה, של ה': "פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:" (שם,שם 11). פנחס לחם את מלחמתו של ה', המקנא את בני ישראל או בהם, ובזכותו הרצח שבצע מנע מגיפה גדולה מזו שבאה לעם ובגינה נספו 24 אלף אנשים ונשים.
וממשיך ה' ומספר כי משום מעשהו של פנחס: "לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִֽנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם:" (פס' 12).
נראה שאנחנו חוזות וחוזים באחד הפערים הגדולים ביותר בטקסט המקראי. הסיבה היא רצח והתוצאה היא דרכי שלום. כיצד שפיכות דמים אכזרית, חסרת פשר, המבטאת קנאות דתית, תוביל לברית שלום? שלום עם מי? שלום עם מה?
לא זאת בלבד, ה' בחר להרים ידיו מכוהנים גדולים כאהרון, עליו נאמר: "אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (מסכת אבות, א, י"ב). ובחר להכניס את העם לארץ ישראל עם מנהיג רוחני, כהן גדול, שידיו מגואלות בדם חפים מפשע.
האם זו המנהיגות הרוחנית שאנחנו מבקשות ומבקשים לעצמנו בעת ההיא ובזמן הזה?
יש שיגידו שהתקופה בה אנו חיים מזמנת לנו מנהיגים רוחניים שיש בהם שמץ של קנאות דתית, של הבנה כי רק בכוח הזרוע נוכל לגאול את אדמתנו, את החטופים והחטופות, להביא לשלום בגבולותינו. אמירות כמו אמירותה של אורית סטרוק, שטענה שעסקת החטופים: "איומה ונוראה, לממשלה שזורקת הכול לפח בשביל להחזיר 22 או 33 איש – אין זכות קיום". (מאי 2024). או אמירתו של בצלאל סמוטריץ' שעסקת החטופים היא 'חבל ההצלה של חמאס' (יולי 2024). האמירות הללו אינן נאמרות בחלל ריק, אלא בקרב ציבור רחב שגורס שבעת הזו זקוקים וזקוקות אנחנו למנהיג שיוביל אותנו להבנה כי האירוע הקשה של השבעה באוקטובר אינו אלא פסיק בהיסטוריה והגיע זמננו לחלוש על כלל ארץ ישראל, להחיל ריבונות על כל שטחיה, לחזור לגוש קטיף, ואולי לדרום לבנון. להיות אדוני המזרח התיכון וכדי לעשות זאת, נאלץ לוותר בכאב גדול על עסקת החטופים, או במילים של מרדכי רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודג', 4/9/1942: "אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים."
אני מבקשת להציג נקודת מבט אחרת על התרבות הקנאית שנבראה לנו עם פרשת פנחס. נקודת מבט המכירה ברצח הקשה שביצע, נקודת מבט המוקיעה את הרצח הזה מכל וכל. נקודת מבט המתביישת בסיפור הזה בתרבות שלי, אולם נקודת מבט שלא מעלימה אותו, אלא, מסתכלת לסיפור הזה בעיניים ומחליטה, לא כך יהיה בתרבות שאני מבקשת לעצמי.
התקופה שאנחנו חיות וחיים בה לא מעודדת מורכבות ראייה, אלא מבקשת אמת חד- ערכית, כזו שתיישב את הכאבים והמתחים ואת תחושות אי האונות והתסכול, ותספק דרך ברורה, אחת, כזו שבסופה תהיה תקומה אחת לחברה הישראלית השסועה והכואבת.
במובן זה סיפורו של פנחס הוא סיפור של ניסיון 'לנרמל' מציאות לא נורמאלית. ניסיון להכשיר שרץ ולהתיר שפיכות דמים על קידוש השם. שכן, פנחס הפך מאדם שבזו לו, אליבא דרש"י: לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ — הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן (סנהדרין פ"ב) מצד אחד צאצא לעובד עבודה זרה ומצד שני הרג בעצמו את נשיא השבט זמרי בן סלוא אדם שהוא צאצא לאהרון הכהן וראוי שיהיה אוהב שלום ורודף שלום.
אולם, אם לרגע נסכים לשהות באזורים המורכבים, הקשים מנשוא, נגלה גם קולות אחרים, שהושתקו דווקא משום שהעזו לקרוא תיגר על חוקים שנחקקו (כסיפור בנות צלופחד בהמשך הפרשה), נכיר דמויות חדשות, כסרח בת אשר שזכתה בחיי נצח. נסכים לחיות עם הידיעה שבתרבות שלנו יש איים גדולים ושחורים של קנאות ושפיכות דמים, שנאת הגר ופחדים קמאיים על התפוררות העולם היהודי. ויש בה גם איים גדולים וירוקים של שלום וחמלה ותקווה, ואהבת הגר, ואהבת הזולת.
יש בה מנהיגים קנאים שבקנאותם כמעט גזרו עלינו אבדון, ויש בה מנהיגים רודפי שלום שביקשו להיטיב את חיינו כאן, ולא להסכין עם ברכת / קללת בלעם שאנחנו 'עם לבדד ישכון'.
התרבות שלנו, בזכות תחיחותה ובזכות רחבותה ומגוון הקולות שבה, מאפשרת לנו את הבחירה בין טוב לרע. היטב לתאר זאת נתן אלתרמן, במחזה 'כנרת כנרת' (1961):
אוֹתָהּ אִידֵאָה שֶׁאָמַרְתָּ, אֱלִיעֶזֶר, הִיא בַּעַל-חַי אַחֵר. עַל כָּל פָּנִים
אֵיןהִיאאוֹכֶלֶתקַשׁ. אַתָּה יוֹדֵעַ
מַההִיאאוֹכֶלֶת? הִיא אוֹכֶלֶת – בְּדִיּוּק מַה שֶּׁאָמַרְתָּ –
אֶתחַיֵּיהֶםהַפְּרָטִיִּיםשֶׁלאֲנָשִׁים.
וְיֵשׁיָמִיםאֲשֶׁרבָּהֶםצָרִיךְלָדַעַת
כִּיזֶהוּמְזוֹנָהּ. מִי שֶׁמְּעוֹרֵר
אֶתהַחַיָּההַזֹּאתצָרִיךְלִזְכֹּרבַּמֶּהמַּאֲכִילִיםאוֹתָהּ…
וְהִיאתּוֹבַעַתבְּכָלפֶּה… וְאֹכֶל יֵשׁ לָתֵת לָהּ.
הקנאות הדתית אוכלת את חייהם הפרטיים של אנשים. ואולי, נוכל להעמיד מולה אפשרות אחרת של יחסים עם אויבינו?
ברית שלום
מהי אותה הברית שנכרתה לפנחס? כיצד ניתן לכרות ברית שלום אחרי רצח אכזרי ומיותר?
דעתם של חכמים אינה נוחה מקנאותו של פנחס, ולכן מסמיכים את הכפרה על הרצח לשלום שיבוא אחריו: וזה מה שכתוב: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהלים קו). אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל – מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". אמר לו הקב"ה למשה: הקדם לו שלום, שנאמר: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. (מסכת סנהדרין דף פ"ב עמוד ב)
ברית שלום, כפי שמופיעה בפרשה ואח"כ אצל הנביא מלאכי: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: " (מלאכי ב 5) מקיימת את הקשר שבין השלום לחיים. כדי שנוכל לחיות חיים מלאים נצטרך לחיות בשלום. שלום עם ה', שלום עם סביבתנו. ביחזקאל יופיע המושג 'ברית שלום' גם כשלום עם הטבע: " וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים: "(יחזקאל ל"ד 25)
מכאן נראה שיש ניסיון לתקן את הקנאות הדתית היוקדת ולהביא למרחב התרבותי גם את ברית השלום, את האפשרות והזכות לחיות במורכבות עם האדם, הטבע והאלוהים.
אולי, את מורכבות ברית השלום, את מורכבות התקופה שבה אנחנו חיות, ניתן לקרוא בדבריו של יהודה עמיחי (מעין אחרית הימים):
וְכִתְּתוּ חֶרֶב לְמַזְמֵרָה וּמַזְמֵרָה לְחֶרֶב
וְחוֹזֵר חֲלִילָה וְשׁוּב בְּלִי הֶרֶף.
אוּלַי מִכִּתּוּתִים וְהַשְׁחָזוֹת הַרְבֵּה,
בַּרְזֶל הָרִיב בָּעוֹלָם יִכְלֶה.
מי ייתן וכתותים והשחזות הרבה, ברזל הריב בעולם יכלה.
מי ייתן ונדע לבחור בהנהגה הרואה את מורכבות התקופה והאנשים, כזו המבקשת למחות קנאות, לכרות ברית שלום, ולהשיב בנים ובנות לגבולם.ן.
שבת שלום