וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (ויקרא י"ד 3-1, 8)
רובה של פרשת תזריע עוסקת דווקא בצרעת, שחין ושאר צרות ומחלות של העור. הכהן משמש ברגעים אלה גם כאיש הרפואה, היודע לזהות מחלות, נגעים, צבעים של העור. קשה לחשוב על משהו מהדברים הללו כקשור מהותית לחיינו היום.
אבל דבר אחד מכל הפרקטיקות של הכהן עבור האדם החולה נוגעת בשאלות הקשורות לימינו היום. אחת ההוראות של הכהן כלפי חולה הצרעת היא להרחיקו מן המחנה. אחרי הקורונה, קל לנו יותר לחשוב על ההרחקה ולהבין איך היא אולי עוזרת למנוע את הפצת המחלה.
אבל יש עוד אנשים בחברה, שאינם חולי קורונה ובכל זאת הם "מצורעים" ואנחנו מרחיקים אותם מחיינו. מי הם מצורעים – אני יכולה לחשוב על כמה כיוונים שונים:
אנשים שנכשלו בחיים, שנפלו לתהומות קשים בחייהם האישיים והמקצועיים.
אנשים שחשבנו שהם "בסדר", ואז הסתבר שיש להם מחלת נפש, שזקוקים לעזרה להתמודד עם מציאות החיים כאן.
אנשים שפשעו, ואף שילמו את חובם לחברה.
בוודאי יש עוד שאני לא חושבת עליהם עכשיו.
מה משותף לכל האנשים הללו – שעוד לא למדנו כחברה לעשות את המעשה השני של הכהן. אחרי ההרחקה מגיעה גם רגע הטיהור וההחזרה לקהילה. למרות שלמדנו לטפל, לדאוג, לקרב בהרבה מצבים שונים. אנחנו עדיין לא תמיד יודעים מתי ואיך אפשר לקבל אנשים חזרה לקהילה, לחברה, לשכוח את העבר אם צריך, או דווקא מתוך זיכרון ומודעות לעבר הזה לבדוק ולראות למה זקוק האדם שנמצא כאן ביננו.
לחשוב על אדם כעל מצורע, משמעו שהוא חולה, מסוכן, מדבק – דורש התרחקות. אבל הצרעת החברתית זו מחלה שעוברת. לתייג אדם כמצורע, משמעו שאין לו רפואה. אי אפשר להתקרב אליו. האם יש בחברה שלנו אנשים שהם בחזקת מצורעים? מי מצורע עבורנו? האם יש החושבים עלינו שאנחנו מצורעים?
הלוואי ולא נראה אף אדם כ"מצורע", ונזכור שגם החולים, השונים, השוגים – כולנו בני ובנות אדם. ונמצא את הדרך לקרב, להתקרב, להוציא ממסגר ומבידוד ולהביא אל תוך הקהילה.
שבת שלום