שוויון

בתחילה אני מבקשת לשתף אתכם בחוויה שחוויתי. באחת מן הגינות הציבוריות התכנסו להם כמה עובדים זרים,  לפיקניק. הם נהנו זה מחברתו של זה וסעדו את ליבם בחבורות קטנות. לידם, בשורה, ישבו מן הצד הקשישים בהם הם מטפלים, כמעין קהל-צופים. הם, כמובן, לא השתתפו בפיקניק, על אף שניכר היה כי בהחלט יש בהם כאלה שמצבם המנטאלי טוב, ואולי היו נהנים להשתתף באירוע. לצופה מן הצד, כמוני, הדבר גרם לתחושה מוזרה ביותר.

ואולי יש כאן מעין תיקון. שהרי פעמים רבות, באירועים משפחתיים אליהם מוזמנים סבא או סבתא, הם מגיעים עם המטפל או המטפלת הסיעודיים, ואלה יושבים מן הצד, כצופים סבילים. במשפחה רגישה הם כמובן יוזמנו לסעוד עם כולם, אולי אפילו יכירו אותם בשמם. ובכל זאת – הם צופים מן הצד, לא מדברים אם לא פונים אליהם, נמצאים שם בעיקר על מנת לשרת ולטפל בקשיש שעל טיפולו הם מופקדים.

ממש כמו הקשישים בפיקניק. ניצבים בעלילה שאליה הם לא ממש שייכים.

שתי תמונות ראי, המשקפות לנו כמה תפקידנו ומקומנו בעולם הם נזילים, ויכולים בקלות להתהפך. ואולי – שתי תמונות של קבוצות שוליים בחברה וניסיונן להיראות, לא להיות אוויר, להחזיר לעצמם תחושה של צלם אנוש.

שתי קבוצות שוליים הסובלות מבדידות.

אלוהים ניסה לפתור את הבדידות הזאת כאשר הוא ברא אותנו, והיא שבה ומכה בנו לאורך חיינו.

כותב נתן זך בשירו הידוע: לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה.

שירו של זך מתבסס כמובן על המילים הידועות מבראשית פרק ב': "ויאמר ה' אלוהים – לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לא עזר כנגדו". אבל מהו אותו "עזר כנגדו"?

כזכור, הפתרון הראשון שניסה האל היה יצירת בעלי החיים. הוא בורא אותם ומביאם לפני האדם, והאדם משעשע את עצמו בהמצאת שמות לכל חיה וחיה. ובכל זאת כתוב: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו".

הבעיה לא נפתרה.

רק כאשר נבראת האישה פורץ האדם בהבעת שמחה ספונטאנית ואומר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת".

אבל עצם הרעיון לברוא את האישה – מניין הוא? מדוע בכלל היה צורך מראש בקיומה של האישה?

אומר רש"י: "שלא יאמרו שתי רשויות הן – הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג". כלומר – יש ליצור הפרדה והבדל בין האל היחיד לבין האדם, שחוקי הזיווג של בעלי החיים חלים גם עליו, והוא יצור מן היצורים, ולא אל. 

מסכת יבמות בתלמוד נותנת הסבר פסיכולוגי (יבמות, סב, ע"ב): "השרוי בלא אישה…שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה….בלא טובה – דכתיב: "לא טוב היות האדם לבדו".

דומני שנסכים שאכן, מערכת זוגית טובה היא אכן מערכת שבה שני בני הזוג משלימים זה את זה. כדברי קהלת: "טובים השנים מן האחד". ואולי ניתן לומר זאת על כל מערכת חברתית שיש בה עזרה הדדית ותמיכה. 

כדאי עוד להתעכב גם על המילה "כנגדו". מה פירושה של מילה זו בהקשרנו?

חז"ל נטו לפרש ולומר, שאם המערכת הזוגית איננה טובה, מוצא האיש שהאישה עומדת כנגדו, ובני הזוג בעימות זה עם זה.

אבל ניתן גם לפרש מילה זו אחרת. 

במעמד הר סיני, כאשר העם כולו ממתין להתגלות האלוהית ולקבלת התורה, נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, י"ט, 2). כלומר – העם חנה מול ההר. אם כך, "עזר כנגדו" היא גם עזר למולו. היא כמראָה לו. בלי האישה לא יכול היצור חסר המין, חסר הג'נדר, הקרוי "אדם", להגדיר את עצמו. רק כאשר ישנה אישה, רק אז, הוא מגדיר את עצמו כ"איש". רק אז הוא יכול להגדיר את עצמו, את זהותו המינית, את גבריותו. האישה, העומדת מולו, המביטה בו בגובה העיניים, היא בת-שיח ובת-ברית. ואכן, פעמים רבות אנחנו זקוקים למישהו השונה מאיתנו בדעותיו, בהשקפותיו, בצבע עורו, על מנת שנוכל להגדיר מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים.

נהוג לקרוא את פרק ב' בבראשית כסיפור המנציח את חוסר השוויון בין האיש לאישה, שכן היא נבראה מצלעו, ועל כן רואים בה מִשנית לו.

אולם אפשר לקראו אחרת. ניתן לראות בסיפור שלנו סיפור המנסה לתאר מערכת יחסים שבה שני בני אדם עומדים זה מול זה, באופן שוויוני. הם בני אותו מעמד, הם מביטים זה בזה בעיניים, מבינים זה לנפשו של זה, מושיטים ידיים זה לזה ויוצרים מערכת בת-קיימא, יציבה ומאוזנת. כדברי חז"ל – איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם. מן הבחינה הזו, בריאת האיש והאישה בפרק ב' היא שיעור לכל החפץ ליצור יחסים של שוויון בין בני אדם. הסוד הוא להסתכל בגובה העיניים זה בזה, לחיות מתוך שותפות, להעריך את המתנה שבגיוון בין בני ובנות האדם, ולהרבות אהבה, ולא שנאה, בעולמנו זה.

שבת שלום