טורפת הלביאה את הגְנוּ לאוֹכְלוֹ. המעשה שלה אינו מוסרי ואף לא בלתי-מוסרי, אלא מעשה א-מוסרי בעליל- מחוץ למרחב השפה של השיפוט המוסרי. הטבע כשלעצמו נטול ערכים של טוב ורע, ובגדרו מתקיימים "חוקי" השרדות בלבד. בטבע החזק שורד. בשפה דרוויניסטית נאמר שאלמלא הלביאה טורפת את הגְנו היא וגוריה לא יתקיימו במאבק ההישרדות, וחיות אחרות תחיינה. רק במקום שבו יש צו עשה ואל תעשה, יהא מקורו אשר יהא, ויש גם את האפשרות לבחור אם לקיימו אם לאו, קיימים מוסר וערכים של טוב ורע.
היחס בין המוסר לטבע הוא יחס של שלילה. המעשה הטבעי נעשה ללא צורך בצו מוסרי כדי לקיימו, ולכן אין משמעות לתביעה מוסרית לנהוג על פי הטבע. מכאן שלמוסר יש מובן כאשר נצבת הדרישה לסטות מהטבע, לסייג את הטבע, להתגבר על היצר הטבעי- להתאמץ.
מצוות התורה ככלל, והמצוות הרבות בפרשת משפטים בפרט, מכוננות את המוסר, את הטוב ואת הרע אל מול הטבע. כך לדוגמה, בבסיס המצווה "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,2), העוסקת בהתנהלות מול הרוב, קיימת במובלע ההנחה שעל פי טבעם, בני האדם הולכים כעדר, ואילו התורה מצווה לחרוג מטבעו העדרי של האדם ולעמוד כנגד הרוב – ככל שהרוב עושה רע. כך הדבר גם ביחס הנדרש בפרשה כלפי החלשים בחברה- הגר האלמנה והיתום. הלביאה מכוונת את מאמציה התוקפניים דווקא כלפי הנחשלים שבעדר, שאותם יִקל לה לצוד, ואין במעשיה ערך טוב או רע. ואילו התורה תובעת מהאדם להתגבר על טבעו ללכת בדרך הקלה, ומצווה עליו (שמות כב, 21) "…כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". רק לנוכח הצווי להתגבר על היצר לחפש רווחים קלים נוכל לאמר שאדם המבקש להונות זקן תמים שקל לנצלו הוא נִקְלה.
השאיפה לחירות ושלילת השיעבוד הם, לדידי, לב לבה של האמונה היהודית; זו כוונת הדיבר הראשון מעשרת הדברות שעניינו בייחוד עבודת האל המוציאנו מעבדות לחירות. לא יפלא על כן שגם פרשת משפטים פותחת בנושא מצוות שחרור העבד העברי. "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, 2). יחס התורה לעבדות של בני ובנות עם אחר הוא יותר מורכב. בעניין זה אני מפנה למחלוקת שהתקיימה לפני מלחמת האזרחים בארה"ב בין הרב האורתודוקסי מוריס רפאל שצידד בהמשך העבדות של השחורים לבין הרב הרפורמי דויד איינהורן שבשם היהדות גינה את העבדות מכל וכל. ביסוד המצווה עומדת במובלע ההנחה שלאדם קיים היצר –הטבעי- לשלוט באחר, לשעבדו ולנצלו ללא תמורה. בהמשך הכתוב התורה מניחה הנחה נוספת בייחס לטבע אנושי- הרצון של בני אדם להיות משעובדים לאדוניהם, מטעמים של הרגל, פחד, נוחות, ועצלות – במקום לבחור בחֵירות (הפסיכולוג הנודע אריך פרום קרא לנטיה זו- "מנוס מחופש"). גם כנגד הרצון הטבעי של בני אדם להשתעבד נאבקת התורה ואף מענישה בחומרה את מי שמוותר על האפשרות להיות בן חורין.
בהפטרת פרשת משפטים (ירמיהו לד 8-22) מובא סיפור שעניינו בחולשת האדם במאבק בין הצו המוסרי לחירות לבין טבע האדם לשעבד: בימי המלך צדקיהו נענה עם ישראל למצוות האל "לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ", לשחרר את העבדים והשפחות העבריים (ירמיהו לד 8-10):
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
אך הסיפור ממשיך ומתאר מייד את נסיגת העם מן המעשה הראוי שעשו, וחזרתם אל דרכיהם הרעות: "(שם שם 11) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:" בגין מעשיהם אלה, אומר הנביא, יושט על העם עונש כבד מאד.
הסיפור אינו אומר במפורש מדוע חזר בו העם מן הברית שכרת עם האל ושב לשעבד, ולשלוט, ולנצל אנשים אחרים, אך ברור מהמשך הדברים כלפי מי מופנית האצבע המאשימה: שרי יהודה ושרי ירושלים, הסריסים והכהנים ובראשם צדקיהו מלך יהודה אשר הפרו את הברית בהתנהלותם המושחתת, המתוארת בהרחבה בספר ירמיהו. מנהיגי העם, השרים והכהנים, הם שהיוו דוגמה והשראה לעם להתנער מן הצוים המוסריים המכבידים ולשוב אל השד היצרי הטבעי הטמון בתוכם.
ואכן, לאורך ההיסטוריה, מנהיגים מושחתים פנו אל היצרים האפלים הטמונים בבני האדם במטרה לסחוף אחריהם את ההמון בהציעם לו את הדרך הקלה, זו הפורקת את עול המוסר ומתירה לשוב אל "החייתי" – שמנצל החלש ומוסת כנגד הזר. אך ידוע גם שהצלחתם היתה קצרת טווח. כך עולה גם מדברי הנביא ירמיהו אשר חזה חורבן בגין התנהגותם זו.
נבואת ירמיהו אינה תקפה רק לימיו, היא רלוונטית לא פחות גם לימנו. היזהרו ממנהיגים פופוליסטים שמתירים לחזקים לחיות טוב על חשבון החלשים, שכן בסוף יוגש לנו החשבון.
שבת שלום