פרשת ויחי מזמנת לנו את הרגע לשאול מה משמעות הברכה? ובהקשר לברכת יעקב לבניו אפשר גם לשאול באיזה מובן הדברים שאומר יעקב לבניו על ערש מותו הם אמנם ברכה.
ברכה קשורה לבֶּרך, אולי לכריעת ברך בעת הברכה, כמחווה של קבלה, ואולי למהלך של הַבְרָכָה, שפירושו בעולם הצומח הוא כיפוף חוטר מעץ או שיח, וטמינתו באדמה על מנת שיגדל לעץ בפני עצמו. אם נבין כך את מעשה הבְּרכה נראה בה מחווה של האצלה מחיוּתו, מחוכמתו ומניסיון חייו של המעניק אותה למי שבו הוא רואה פוטנציאל של קיום עצמאי, על מנת שילך ויצמח מעצמו.
מלבד הנכונות להאציל, ברכה דורשת גם הכרה בטיבו ובמהותו של האדם שאותו מברכים. הברכה מאפשרת להציב בפני אותו אדם מראָה לפוטנציאל הגלוּם בו, על מנת שיוכל להתקדם לקראתו. ברכת יעקב מעלה תחושה של ראיית עומק של ההווה, על מנת לרמוז על הפוטנציאל מצד אחד, ועל האתגרים או הסכנות מן הצד האחר.
כל אחד מבניו של יעקב זוכה לברכה משלו. יעקב לְמוד השנים והניסיונות יודע שכל אחד מהם ראוי וזקוק לברכה משלו. הוא גם יודע דבר או שניים על טבעם, על מזגם, על מעשיהם עד כה, ומהם גוזר את הברכות לכל אחד מהם:
"וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מ"ט, כ"ח).
ההתייחסות לייחודיות של האדם לו נמסרת הברכה היא מרכיב חשוב במעשה הברכה. הכרה זו בטבע הייחודי של מושא הברכה אנו מוצאים גם בסוגי הברכות השונות שהלכו והתגבשו במהלך הדורות: הברכות הן ייחודיות – הן מתייחסות למעשה, למאכל, לרעיון ספציפי, לסיטואציה ייחודית. כך, לדוגמה, הברכה על מזונות שונים, הנאמרת על-פי המקור והשייכות, ומבחינה בין פרי שמקורו בעץ, פרי שמקורו באדמה, פרי הגפן, המתייחד מן הפירות האחרים בזכות האפשרות להפיק ממנו יין, וכך גם לגבי הלחם, בשל מרכזיותו בסל המזון.
נפתלי, בנה השני של בלהה, שפחת רחל, ובנו השישי של יעקב, זוכה לברכה תמציתית שאורכה פסוק בודד, שש מילים: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר (שם כ"א).
מרתק להתבונן בשלל הפירושים לו זכתה ברכה תמציתית זו בקרב הפרשנים:
תרגום אונקלוס, ובעקבותיו רש"י ואחרים, נסמכים על מדרש בראשית, אותו הם מצרפים לברכה המוקדשת לנפתלי בפרשת 'וזאת הברכה': "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'" (דברים ל"ג כ"ג), ומוצאים בדברים רמז לאיכותה של חלקת הקרקע שתעלה בגורלו של שבט נפתלי, אדמת בקעת גינוסר שהיא 'קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ' (רש"י על המקום). 'אמרי שפר' הן הברכות שבני שבט נפתלי מברכים על טוּב אדמתם וכן (על פי הרמב"ן): "וממנו תבא בשורה לכל ישראל כי עשתה ארצו פירות לשבעה".
הרמב"ן אמנם מאריך בתיאור מנהג המלכים לגדל בחצרם איָּלות מחבל ארץ רחוק, ובעת הצורך לקשור לקרניהן אגרת ולשלחן חזרה למקום לידתן עם דברי הבשורה, ועם זאת מציין בחתימת הדברים שכל זה הוא משל להבשלת הפירות המהירה של נחלת נפתלי.
כיווּן אחר של פרשנות קושר את 'אמרי השפר' המיוחסים לנפתלי לשירת דבורה העתידית: "מתנבא על התשועה שתבוא לישראל על ידי איש משבט נפתלי והוא ברק, ועל יד דבורה, והיו כאילה שהיא קלה ברגליה… ועל השירה שישירו אחר התשועה אמר: הנותן אמרי שפר" (רד"ק).
לשניים אלה מצטרפת אפשרות פרשנית שלישית שהיא המרחיקת לכת אך גם המעניינת ביותר.
הפרשנויות בנתיב זה מתבססות על הקשר בין 'נפתלי' לתפילה, תוך צירוף הקרבה הלשונית בין השניים לאופן שבו קיבל נפתלי את שמו: "וַתֹּאמֶר רָחֵל: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (בראשית ל', ח'). תרגום אונקלוס והמפרשים מזהים את הנפתולים שעברה רחל כתפילות ותחנונים, כדרך רש"י: "נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי", ואז: "נפתלתי – נתקבלה תפלתי", וגם המפרשים את הנפתולים מלשון פתיל, חיבור, או לפיתה, כאדם הנאבק באחר ומתפתל עמו, גם אז התוצאה היא שמאבקה של רחל צלח ו"השם עזרני בהאבקי" (רד"'ק).
אם אכן יכולתו הייחודית של נפתלי היא בקשר שלו לתפילה, סמל האילה השלוחה המאפיין אותו זוכה לאיכות שונה מזו שהזכרנו בתחילה – היכולת 'לשלח' את התפילה באופן שתגיע, קלת רגליים, למחוז חפצה, ומכאן המשך הפסוק: 'אומר אמרי שפר' – מציין את יכולתו, אולי לכן את שליחותו, לשאת דברי שירה ותפילה. מוצאו הנחות יחסית של נפתלי, כבנה השני של שפחת יעקב, שלמרות היותו השישי מבין האחים הוא ובניו מופיעים אחרונים ברשימת השבטים היורדים מצריימה בפתיחת ספר שמות, המצטרף לעיסוק המוגבל מאוד בדמותו בספר בראשית, אינו מונע מנפתלי לזכות ביכולת ייחודית לעבוד את אלוהים – היכולת לשאת אמרי שפר, לשורר, להתפלל.
כאשר אמיר גלבוע כותב, באחד משיריו המוכָּרים 'אילה אשלח אותך' –עולה מן המילים הללו אבק הדרכים של האילה השלוחה בברכת יעקב לבנו נפתלי. לצד האפשרות לדמיין נערה קלת רגליים ויפת עיניים נפתחת גם האפשרות לראות באילה את בת השיר, את לשון התפילה והתחינה, אותה משלח המשורר לדרכה, חרד לגורלה, תוהה אם תחזור האילה למקום הולדתה עם בשורה בין קרניה, או שמא ימצא אותה עם עלות השחר משוטטת על המדרכות, מבקשת לה מענה.