פרשת בשלח נפתחת ברגע הבריחה ממצרים. המנוסה החלה ובני ישראל עוד רגע מגיעים לים סוף, כאשר הם שומעים את רקיעות הרגליים של סוסי פרעה ואת גלגלי המרכבות.
אין ספק שזהו רגע שבו הפחד והבהלה מורגשים בכל נשימה, בכל אות, בכל פסוק.
זה מתחיל ממש עם הפסוק הפותח את הפרשה: ויְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ (שמות י"ג, 17)
אלוהים מודע לכך שלמרות שבני ישראל חוו את כל הנסים במצרים, הם עדיין מפוחדים ומבוהלים. הם כל כך מפוחדים שאם הם יעברו בארץ פלשתים, שהיא קרובה יותר, הם עלולים להיתקל בלחימה ואלוהים מודאג שזה יפיל את רוחם. הוא מודע לכך שזהו עם שחווה טראומה ולא רוצה להוסיף (לפחות בשלב זה) אויב נוסף מחזית חדשה. זוהי רגישות יפה, אך היא איננה פותרת את הבעיה הדחופה יותר ואת הסכנה המיידית.
העם העייף, עם העבדים שחווה רשעות ורוע, עדיין לא חופשיים. והם מפוחדים ומביעים את פחדם למשה:
וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל ה'׃ וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר: (שמות יד, 12-10)
הפחד לא מאפשר להם לראות מעבר לרגע. הם לא רואים את הארץ המובטחת אלא רק את הסכנה.
וזה מובן ביותר והם באמת היו בסכנה ברורה ומיידית.
אז מה בכל זאת יכול לעזור להם או לנו, רגע אחרי הסכנה?
אני רוצה לטעון שבני ישראל ניצלו על ידי הנס והריקוד.
הנס הוא הידוע יותר- חציית ים סוף היה מעשה של אמונה. האם הם התחילו לצעוד רגע לפני שהמים נפרדו? האם באמת היה את נחשון שקפץ ראשון למים? גם אם ראו את הים נבקע, מה מבטיח שהים לא ייסגר עליהם כאשר הם הולכים בתוכו?
ולכן זהו מעשה אמוני. מעשה שבו לרגע צריך לשים את המציאות בצד ולסמוך על משהו אחר- על רוח העם, רוח האדם, רוח אלוהים, על הגורל.
כל אחד מאיתנו יכולים לבחור את התשובה. אבל כולנו היינו ברגעים בהם היינו צריכים וצריכות להתעלם מנתונים ולפעול באמונה. לולא האמונה לא היו מנצחים מעטים מול רבים, לא היינו רואים מהפכות, לא היינו חיים בעולם טוב יותר, שוויוני יותר, הוגן יותר.
והמדרש כותב על הכוח של האמונה, עוד טרם הופעת הנס:
אז ישיר משה, זהו שכתוב: "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים ק"ו י"ב), אמר ר' אבהו: אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר: "ויאמן העם" (שמות ד ל"א), חזרו ולא האמינו, שנאמר: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" (תהלים ק"ו ז), כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים כמו שאתה אומר: "ותאחז במשפט ידי" (דברים ל"ב מ"א) ושקע את מצרים בים, מיד "ויאמינו בה'" (שמות י"ד ל"א), ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, זהו שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", ואין אז אלא לשון אמנה שנאמר: "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו" (בראשית ל"ט ה) וכתוב: "וכל יש לו נתן בידו" (בראשית ל"ט ד) הוי "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים ק"ו י"ב).
(שמות רבה פרשה כ"ג פסקה ב)
האמונה היא שהובילה אותם ברגע המפחיד והיא זו שהובילה אותם לצד השני של הים. בשונה ממה שאולי הגיוני לחשוב- קודם נראה את אלוהים ואחר זה נאמין בו, המדרש מראה מהלך הפוך- ראשית האמינו בני ישראל. אחרי זה שרתה עליהם רוח הקודש ולאחר מכן הם אמרו שירה.
כי אין זה מספיק להביס את הפחד באמונה.
מי שהשכילה להבין את גודל השעה הרגשית של בני ישראל הייתה מרים הנביאה. היא הבינה שיש צורך עז למצוא פורקן לעומס הרגשי. ומכיוון שאולי היה קשה להעמיד באותו הרגע איש או אשת טיפול לכל אחד ואחת מבני ובנות ישראל, היה צורך ליצור רגע טקסי ואכסטטי כדי לבטא את הלב שעלה גדותיו. ככתוב: וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽ–ה֙' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ (שמות ט"ו 21-20)
פסוקים אלו ממחישים את החשיבות של הטקס, הרוח והריקוד דווקא ברגעי משבר, ברגעי בהלה וברגעי נס גדול, כדי לעבד את החוויה שלא דרך המילים.
כמה עוצמה יש לתפילה, לשירה, לריקוד שהם יכולים להיות כוח שמעבד את החוויה ומאפשר לאדם ולקבוצה ואפילו לחברה לעבור הלאה.
המדרש אף מציע שמרים התכוננה לרגע זה ממש: וכי מניין היה להם תופים ומחולות?
אלא לעולם הצדיקים יודעין ומתפייסין ומבטיחין שהב"ה (שהברוך הוא) עושה להם נסים וגבורות עד יציאתן ממצרים התקינו להם תופים ומחולות. (פרקי דרבי אליעזר מ״ב, י״א)
מרים הצדקת, הנביאה, הרגישה בחושיה החדים שמשהו גדול יקרה. ואם זה כך, כדאי לארוז את התופים והמחולות.
שבת שלום