ההפטרה נבחרה משום ששבת דברים היא תמיד השבת שלפני צום ט' באב, יום חורבן הבית. בנוסח שלנו בחרנו בפסוקים הפותחים והסוגרים של הנבואה. ישעיהו א', 1-3 + 27-10. את פסוקי התוכחה נוהגים לקרוא בטעמי איכה ושאר הפסוקים – בטעמי ההפטרה הרגילים. ההפטרה המסורתית ישעיהו א', 1-27.
*****
מאחורי כל איכה, נמצא אדם יחיד שזועק.
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: זועק ישעיהו בירושליים השבעה והמסואבת. פעם היה בה משפט צדק. פעם ראו בה את היחיד בשוועתו, פעם היתה בה אהבה – כזו שרואה את האלוהי המיוחד בכל אדם. וְעַתָּה מְרַצְּחִים – הם לא רואים אף אחד בעיניים רק כסף שררה שוחד ושלמונים.
הוא מדבר אליהם. מבקש שיטו אליו אזנם. והם עסוקים בזבחים שלהם, בפולחן הם מקפידים הקפדה יתירה. בכדי להרבות בעולות ובזבחים הם דורסים מבלי משים יתומים אלמנות ואנשים קשי יום. אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה זועק ישעיהו על ירושלים, ואנחנו רואים את ירושליים הזו שזנאים פוגעים בה והיא חסרת אונים אל מולם.
זעקתו של ישעיהו, מהדהדת את זעקת משה, המתקשה לנהל לבדו את העם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, 12). משה המקדם ומלמד את העם חירות מהי, מספר שהיה כורע תחת נטל ניהול העם. כמו אם צעירה המתקשה לספק את צרכיהם של כל אחד ואחת מילדיה. משה זועק לשותפים. הוא מבקש אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים שישאו את נטל המנהיגות התובענית איתו. משה הוא יחיד שגלה ממצרים וחזר כדי להפוך עם של עבדים, עדר משועבד של פרעה, לציבור, עדה של בני חורין. משה לבדו הוביל את העם תוך שהוא לומד את משמעות היותו מנהיג – לראות ללמוד, להבין. משה במנהיגותו מלמד אותנו מה שמבקש ישעיהו: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
זעקת ישעיהו מקדימה את זעקת ירמיהו, ההמקונן על חורבן הבית: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם (איכה א,1) ירמיהו שניבא את החורבן, עמד בפתח והתריע, בוכה על הגלות.ירמיהו מקונן על הבית הלאומי שחרב. כיחיד המקונן הוא רואה בירושלים אישה אהובה שנעקרה. בקינת החורבן הוא אבל על האהבה, על העזיבה מכורח, על הנתק מהשורשים. גם בקינת ירמיהו האישה האהובה שילמה את המחיר על הגבר שלא ראה אותה, והותיר אותה באינותה.
המדרש הגדול (לדברים א, יב) ממשיל את משה ישעיהו ואת ירמיהו לשלושה שושבינים שהיו למטרונה. הראשון, משה, שלדברי המדרש: "ראה ישראל בשלותן ואמר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי", השני – "ישעיה, ראה אותן בחפזן ואמר אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה" והשלישי ירמיה ראה אותן בניבולן ואמר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד". שלושת השושבינים הללו משה, ישעיהו וירמיהו, הם שלושה שזכו ללוות, להתריע, לדבר וללמד את עם ישראל בשלושה שלבים שונים בחייו כעם. משה זעק אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי כאם החשה את כובד המשא של גידול וחינוך ילדיה, ישעיהו זעק אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה כמי שראה את העם ההולך אחר יצרו ועוסק כל היום בעינוג עצמי, ובהשגת כסף כוח וכבוד. ירמיהו קונן אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד קינה של אבל על בית לאומי שחרב. על המות על הרגע שאין ממנו חזרה.
מאחורי כל איכה מצוי אדם יחיד שזועק, והאתגר שמציבה לנו תורת ישראל הוא להיות חברה של יחידים, אמיצים שרואים את העוול והסיאוב. יחידים הרואים זה את זה כיחידים. רואים את צלם אלוהים שבבני אדם. אוהבים. כואבים. זעקת איכה פורצת ברגע הקשה הזה שבו מבין היחיד את מוגבלתו, את אי יכולתו לשנות את המציאות האנושית.
שבת שלום