מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ
- כאשר שבת פנחס נופלת אחרי י"ז בתמוז, אנו בתקופת שלושת השבועות הידועות כימי בין המיצרים לקראת צום ט' באב. מפטירים בנבואת חורבן: ירמיהו א 1 – ב' 3, זו גם ההפטרה המסורתית.
- מנהג יוצא מהכלל הוא מנהגם של בני רומא המפטירים בפורענות רק בשבת השלישית של ימי בין המיצרים וקוראים את הפטרת פנחס הרגילה: מלכים א' י"ח 46 – י"ט 21, מתוך סיפורי אליהו הנביא.
*******
הסיפור מוכר לרבים – לאחר התחרות של הנביא אליהו עם ארבע מאות נביאי הבעל ב'מוחרקה' שבכרמל, ולאחר שהם בורחים אל נחל קישון ונשחטים שם, (ממש מתחת לקהילה שלי, קהילת 'מעלות טבעון'), ולאחר שהמלך אחאב מספר לאשתו איזבל, איזבל מאיימת על אליהו והוא בורח דרומה – "וַיַּ֗רְא וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל נַפְשׁ֔וֹ וַיָּבֹ֕א בְּאֵ֥ר שֶׁ֖בַע אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָ֑ה" (מלכים א י"ט 3). הוא ישן תחת רותם ומבקש נפשו למות (כמו יונה תחת הקיקיון?), אבל אז מעיר אותו מלאך ה' ושולח אותו לשתות ולאכול, "וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב" (שם, 8) – ממש אל מקום האלוהים, ויש האומרים אל אותה נקרת הצור בה נגלה ה' למשה.
במדרש פסיקתא רבתי ד' א' אפילו נערכת השוואה בין אליהו למשה, "אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון ושניהם גואלים את ישראל בשליחות: משה גאלם ממצרים בשליחות "ועתה לך ואשלחך אל פרעה וגו' " (שמות ג' י') ואליהו גאלם לעתיד לבא בשליחות "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' " (מלאכי ג' כ"ג) ובהמשך "ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר: משה נביא אליהו נביא; משה נקרא איש האלהים (דברים ל"ג א') ואליהו נקרא איש האלהים (מלכים א' י"ז י"ח); משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה; ……..משה נתכלכל על ידי אשה (בתו של יתרו ואליהו נתכלכל ע"י הצרפתית; משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל…." וזה ממשיך בהשוואת רבות נוספות אלא שאז "בדבר אחד מצינו משה גדול מאליהו: שלמשה אמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה' כ"ח) ולאליהו מה לך פה אליהו (מלכים א' י"ט ט'). באותו המקום – נקרת הצור.
"וַיָּבֹא שָׁ֥ם אֶל הַמְּעָרָ֖ה וַיָּ֣לֶן שָׁ֑ם וְהִנֵּ֤ה דְבַר ה֙' אֵלָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ׃" (שם, שם)
תשובתו של אליהו היא אולי זאת שחיברה את הסיפור הזה כהפטרה לפרשת פנחס – "וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַ–ה' אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃" (שם, 10).
קנא קינאתי. עזבו את בריתך. כמה חבל. "היה לו שיאמר לפניו רבונו של עולם בניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולמך,.." מציע לנו הספר 'ראשית חכמה', ספר קבלה ומוסר מהמאה השש עשרה (שם, שער האהבה, ז 18). ומוכר לרבים גם העונש שהושת על אליהו, 'המלשן שמלכלך על ישראל' – כמו למשל במדרש פרקי דרבי אליעזר ל׳:
"(ושם) נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: מה לך פה אליהו – קנא קנאתי.
אמר לו הקב"ה, לעולם אתה מקנא. ….חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית," (כסא אליהו)
בהפטרתנו מגיע עוד קטע מוכר ואהוב " וְהִנֵּ֧ה ה' עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י ה' לֹ֥א בָר֖וּחַ ה' וְאַחַ֤ר הָר֨וּחַ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ ה'׃ וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ ה' וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה׃" (מלכים א י"ט 11-12)
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל, הוא דון איסק אברבנאל, מציע לנו לקרוא זאת כביקורת ישירה על אליהו ששובר את הכלים פעם אחרי פעם:
וכבר פירשתי שאליהו עשה שלשה דברים בלי צווי יי יתברך:
האחד היא השבועה שנשבע באף ובחימה ובקצף גדול "אם יהיה… טל ומטר" כי אם לפי דברו, ועשה רעב גדול בארץ ישראל…
והשני במיתת בן הצרפתים, שהטיח דברים כלפי מעלה… והחיה אותו.
והשלישי: מה שעשה בהר הכרמל… והורדת האש מן השמים, ושלשתם עשה בלי צווי אלוקי.
ובהיות כוונתו טובה ולקידוש יי, עשה יי יתברך גזרותיו וקיימם, אבל התקצף עליו על אשר עשה מה שלא ציוה, ולזה היה שלא באהו הנבואה עוד
ולהעיד על זה אמר: "והנה יי עובר" – ר"ל הנה יי הוא עובר על כל פשעיך. וזכרם ראשון ראשון כמו שקרו,
- הראשונה הרוח … לרמוז על הגזרה שגזר ברוח כעסו לעצור מטר, שבזה היה מחריב העולם…
- והרעש על הדברים שהטיח כלפי מעלה על מות בן הצרפתית ועל תחייתו, לפי שתחיית המתים כינו אותו הנביאים בשם "רעש" (יחזקאל ל"ז ז')
- והאש – הוא האש אשר הוריד בהר הכרמל ולא באש יי לפי שלא עשה אותו נסיון במצות יי ובדברו.
וזכר קול דממה דקה, לרמוז שבעבור הדברים האלה אשר עשה אליהו בלי מצות יי לא באהו הדבור כבראשונה והיה הקול האלוקי דממה והיא השתיקה והעדר הדיבור.
ולמרות השיעור הזה, והזמן שעובר מאז נשאל לראשונה, שוב שואל ה' את אליהו ושוב הוא משיב אותה תשובה: וַיְהִ֣י ׀ כִּשְׁמֹ֣עַ אֵלִיָּ֗הוּ וַיָּ֤לֶט פָּנָיו֙ בְּאַדַּרְתּ֔וֹ וַיֵּצֵ֕א וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הַמְּעָרָ֑ה וְהִנֵּ֤ה אֵלָיו֙ ק֔וֹל וַיֹּ֕אמֶר מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ׃ וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַ–ה' אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ (שם, 13-14)
וכמו שפנחס הקנא לא נבחר להנהגה אחרי משה, גם אליהו הקנא נשלח למצוא לו מחליף – "וְאֶת אֱלִישָׁ֤ע בֶּן שָׁפָט֙ מֵאָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה תִּמְשַׁ֥ח לְנָבִ֖יא תַּחְתֶּֽיךָ׃" (שם, 16).
אבל יותר משאלת הקנאות אני מוצא עצמי עוסק בשאלה "מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה, אֵלִיָּהוּ". והשאלה האמיתית, כך אני חש, אינה מופנית דווקא כלפי אליהו. היא אחת מן השאלות שהאל שואל את האנושות, שאלה שאנחנו כולנו נשאלים, תמיד ובכל מקום, והיא אינה נופלת בחשיבותה משאלת "אַיֶּֽכָּה" של הרב השל. "מַה לְּךָ פֹה", "מַה לַך פֹה" – לא כשאלה קנטרנית, לא כשאלה של התנצחות, אלא כשאלה אמיתית ועמוקה שאני חייב לשאול את עצמי, על כל 'פֹּה' ו'פֹּה' שבחיי, על מקום העבודה שלי ועל עיר מגורי ועל ארצי ועל ביתי ועל קהילתי. מה לך פה – למה באת, למה אתה נשאר? במה אתה מושקע, במה אתה שותף פעיל ותורם, מה אתה נותן פה ומה אתה מקבל? ומה לך פה, על פני האדמה – האם יש איזו סיבה נסתרת לקיומי, לקיומנו, כיחידים, כקהילות, כעם? "כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם" אמר (כנראה) ר' ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב, ודודו של הרבי נחמן מברסלב שהוסיף כי "אדם נולד ברגע שה' החליט שאי אפשר בלעדיו. כל עוד אדם חי בעולם, סימן הוא שהעולם צריך לו, ויש לו תפקיד בעולם, תפקיד שרק הוא יכול לעשות." מה התפקיד שלי? מה באתי לתקן?
ואת השאלה הזאת, את 'שאלת אליהו' צריכים היינו להוסיף אולי לסידור התפילה שלנו, אולי ממש ממש בהתחלה של כל תפילה, לפני "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי אֶת מִצְוַת הַבּוֹרֵא: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ" – "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ".
שבת שלום