השבת השניה המכינה לקראת פסח. הצורך בטהרה לקראת אכילת זבח הפסח הנאכל בטהרה. מוציאים שני ספרי תורה בראשון קוראים את הפרשה כסדרה. בספר השני קוראים בעניין הטהרה באמצעות אפר הפרה אדומה. במדבר י"ט 10-1. הקריאה המסורתית במדבר י"ט 22-1. ההפטרה עניינה היטהרות העם מטומאתו מפטירים: יחזקאל ל"ו, 28-16. ההפטרה המסורתית יחזקאל ל"ו 16-36,.
****
כשהכרתי את בן זוגי התוודעתי לכמה מנהגים משפחתיים שנהגו במשפחתו שנראו לי אז משונים.
אחד מהם היה הסמיכות בין פורים להכנות לפסח: עוד בטרם נמוג טעמו של הפֶּרֶג מאוזני המן, התחילה חמותי לגלגל שטיחים, להוריד וילונות, להחליף בגדי חורף בבגדי קיץ, בלי קשר למזג האוויר. אז זה היה נראה לי משונה, היום אני מוצאת את עצמי נוהגת כך, לאו דווקא בהכנות של ממש, אלא יותר בגדר תוכניות ומחשבות לקראת פסח. כך נוהגות גם רשתות השיווק בשנים האחרונות, כאשר הסופגניות מופיעות על המדפים יום אחרי שמחת תורה ואוזני המן תופסים את מקומם של הפירות היבשים של ט"ו בשבט.
המנהגים הללו ממחישים את הרעיון שסביבו הלך והתגבש עם השנים והדורות לוח השנה העברי: החגים והמועדים אינם איים נפרדים בזמן אלא זורמים בנהר אחד שבו חג ומועד אחד מוביל לזה שבא אחריו, כמו לפיד העובר במרוץ שליחים.
במובן זה, שבת פרה היא השבת המסמנת את רגעי הביניים של פרידה מפורים והכנה לקראת פסח. אנחנו שרויים בדמדומיה של שנה עברית אחת, עפ"י הלוח המקראי, ובקיעתה של שנה חדשה עם תחילת ספירת הזמן היהודי, בין "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" של המגילה לבין " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" שפותח את ספירת הזמן היהודי, בין זיכרון עמלק, שמצווה למחותו, לבין זיכרון מצרים שחובה להדהד, לשחזר ולספר בו.
בין שני אלה ניצבת לה פרה צעירה, אדומה ותמימה, שלא חושדת בכלום, וּודאי לא מבינה מה ההמולה סביבה.
פרה שהיא סמל לחיים וחיות, להנקה, להענקה, תהפוך לאפר, על בְּשָׂרָהּ וחלבה, דָּמָהּ ופִרְשָׁהּ.
ואפר הפרה יהיה המצע עליו יצמחו חיים חדשים, מתוכו תבצבץ גאולת מצרים.
במובן הפשוט, שבת פרה מסמנת את ההיטהרות לקראת הקרבת קורבן הפסח. אני מבקשת לראות בו פנים כפולות המופנות גם אחורה, לחג שזה עתה חצינו: לפורים.(ותודה לרב שלמה פוקס על הרעיון).
פורים בעיני הוא החג האדום ביותר בשנה, נגוע באדמומיות הדם, היין, הנקמה. התקופה שבה מופיע פורים מסמנת את ההתפרצות הגדולה של האביב, עם מזג אוויר סוער ובלתי יציב, עם עשבי הבר והפרא הצומחים מכל סדק, תקופה של פריצת גדרות, של טשטוש גבולות ובלבול חושים: 'עַד דְּלָא יָדַע'.
במובן זה, פורים הוא הכאוס שלפני הסדר. הוא האס"ק (=אווירת סוף קורס) של השנה העברית.
האווירה הקרנבלית, היוצאת דופן של פורים הופכת אותו לחג שנזרעים בו זרעי פורענות, שיש בו סכנה: זיכרון עמלק והמצווה למחותו, הנקמה של היהודים באויביהם, היעדרותו של אלוהים מסיפור המגילה, השתייה כדת, השמחה המאולצת – כולם יחד יוצרים אווירה של היתר לחצות גבלות שנשמרים בדרך כלל.
אירוע הירי במערת המכפלה באדר תשנ"ד (פברואר 1994) וההתפרעויות בחווארה באדר השנה (תשפ"ג) יעידו על כך.
שבת פרה היא בעיני השבת הגודרת את ההתפרעות של פורים. היא גדר הביטחון המחזירה אותנו למסלול: משהו במנהגי החג ובסיפור המגילה חצה את הקווים האדומים והפרה האדומה הנשחטת, הנשרפת עד תומה, היא זו שמטהרת אותנו ומחזירה אותנו לבסיס: להתרחקות מן המוות ולבחירה בחיים, שהרי במובן הפשוט טקס הזיית מי הנידה העשויים מאפר הפרה נועד אכן לטהר מטומאת המת.
רש"י בפירושיו לפרשת הפרה משקף באופן מובהק את הרעיון של חזרה לסדר אחרי פריעתו. בתיאור תכונותיה של הפרה, כפי שהם מופיעים בפסוק השני בפרשה (במדבר י"ט 2) הוא מסיק את השיבושים עליהם התכונות הללו באות לחפות ואותן הן מבקשות לתקן: "פָרָה אֲדֻמָּה" – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו: תבא אמו ותקנח הצואה. כך תבא פרה ותכפר על העגל;
"אֲדֻמָּה" – על שם )ישעיהו א' יח) "אם יאדימו כתולע" – שהחטא קרוי אדום;
"תְּמִימָה" – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתֻּמּותָם;
"לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – "כשם שפרקו מעליהם עול שמים.
מלכתחילה נדמה שהחטא עליו מחפה הפרה הוא באופן ספציפי חטא העגל – 'תבוא פרה ותכפר על העגל' – אבל בהמשך מתרחב מנעד החטאים, הכישלונות והפגמים, ופורים, אולי יותר מכל מועד אחר בלוח השנה, מסמל את הקלות הבלתי נסבלת שבה הם עלולים להתרחש.
הפרה האדומה, התמימה, מזכירה לנו את האפשרות לחזור חזרה לשורש קיומנו, למשימה הגדולה שלנו בחיים עלי אדמות: לבחור בחיים ובטוב.
כאן נשזר הקשר האמיץ בין יום כיפור, שהוא אולי החג הלבן והאוורירי ביותר בלוח השנה העברי, לפורים – החג האדום, הפרוע . בשניהם אנחנו נקראים להכרה בסכנה של שיבוש הבחירה שלנו בחיים של אחריות ומשמעות. יום הכיפורים מחזיר אותנו לבחירה על דרך הימנעות וצמצום, ופורים מחזיר אותנו לאיפוס על דרך ההתפרעות וההגזמה.
הפסוק המחבר בין השניים הוא הפסוק מישעיהו (ישעיהו א' 18) המתאר את המעבר בין אדום ללבן, אותו מצטטים עורכי המשנה במסכת יומא בתיאור המסע של השעיר לעזאזל אל המדבר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ."
אולי פורים הוא השעיר לעזאזל של לוח השנה העברי: פריעת הסדר הקיים שהוא מְזַמֵּן היא הכנה לשינוי התודעתי הדרמתי של יציאת מצרים.
פסוק נוסף המחבר בין שני החגים, שבולט הקשר הלשוני ביניהם, כנאמר בתיקוני הזוהר נ"ז: "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, מופיע בהפטרה מהנביא יחזקאל הנקראת בשבת פרה (יחזקאל ל"ו 25):
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם".
והוא הפסוק שנבחר לסיים את הלכות יום הכיפורים במסכת יומא, כאשר רבי עקיבא מדמה את יום הכיפורים למקווה טהרה ענק שבו טובלים ישראל על מנת לטהרם (משנה יומא פרק ח' משנה ט').
ואפשר לומר ששבת פרה היא מי הנידה הנזרקים על ישראל על מנת לטהרם מטומאת הפורים ולהכינם למעמד המכונן של יציאת מצרים.
שבת שלום