ההפטרה לפרשת משפטים נבחרה משום שהיא עוסקת בתיאור שחרור עבדים ושפחות בימי צדקיהו בדומה לדיני העבד בפרשה. מפטירים: ירמיהו ל"ד 16-8+ ל"ג 26-25. ההפטרה המסורתית ירמיהו ל"ד 22-8 + ל"ג 26-25
בתקופה שבין שבת מברכים חודש אדר או ראש חודש אדר עצמו יש לנו ארבע שבתות מיוחדות. מהן שלוש העסקות בהכנות לקראת הפסח ואחת כהכנה לפורים. הראשונה היא שבת שקלים ומצוותה תרומת מחצית השקל לשיפוצי המקדש לקראת הפסח. מוציאים שני ספרי תורה בראשון קוראים את הפרשה כסדרה. בספר השני קוראים בעניין תרומת מחצית השקל למקדש: שמות ל' 11-16. ההפטרה מלכים ב' י"ב 1-17. ההפטרה נבחרה משום שהיא מתארת את מעשה איסוף השקלים ושיפוץ המקדש בימי יהואש מלך יהודה.
***
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת …. כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: (ירמיהו לד, 17-8)
"יתרו" ו"משפטים" הן פרשות ההתגלות הגדולות, מוקדו הנאצל של סיפור מעמד הר סיני ושל הברית הנכרתת בין העם לבין האל שהוציאו ממצרים. לחירות הפיזית הממשית, לשחרור מהעבדות הממאירה, נוספת עתה החירות הרוחנית שיסודה במצווה האלוהית ובחיים לאורה. בשבוע שעבר קראנו על הקולות והברקים וקול השופר ההולך וחזק המלווים את עשרת הדברות. השבת נקרא על "אצילי בני ישראל" החוזים את האלוהות ועל משה השב ועולה אל ההר ועתיד לשהות בו ארבעים יום וארבעים לילה. לתיאור רב רושם זה של ההתגלות, המשותף לשתי הפרשות, מוסיפה כל אחת מהן היבט מכריע בתחום כינונה של מערכת המשפט שתממש את חיי הברית.
בפתח פרשת יתרו קראנו על כינונה של מערכת משפט ראויה, על ארגון היררכי נאות של מערכת זאת ועל מינוי "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות י"ח, 21) לשרת בה. רק מערכת משפט חזקה, יציבה, מהימנה תוכל לשרת את העם המגבש את תשתיות חייו העצמאיים. רק מכוחה תיכון חברה המתמודדת עם קונפליקטים, מורכבויות ואינטרסים אישיים וקבוצתיים שונים. פרשת משפטים מעניקה, מעבר להיבט מבני חיוני זה, את התשתית התוכנית של חקיקת צדק, פרוצדורות משפטיות והגנה על הבאים בשערי הדין. רובה ככולה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו, היינו בתחום האזרחי והפלילי ובסדרי הדין. מיעוטה הקטן – בחיי הרוח והדת שחוקים וסדרים אלה יאפשרו לחברה החיה לאורם.
הפרשה פותחת בדבר חקיקה מהפכני שאין למצוא דוגמתו בעולם העתיק, לא במערכות החקיקה המסופוטמיות הקרובות לחקיקה המקראית ומשמשות לה בסיס חשוב, ולא במערכות חוק ומשפט עתיקות אחרות המוכרות לנו. התורה מצווה לקצוב את תקופת העבדות של עבדים מתוך החברה העברית לשש שנים, ולשלחם לחופשי בחלוף זמן זה. מהפכנותו של דין זה, המוציא את העבד מחזקת השעבוד ואובדן אנושיותו, והופך אותו למי שמעמדו דומה יותר לזה של שכיר, אינה מתעמעמת אפילו נוכח מגבלות החוק התורני: הגבלת תחולת החוק לעבד עברי, היחס הבעייתי לאישה העשויה 'להינתן' לעבד הגבר ולילדיה, ועוד. על רקע העבדות הנפוצה כל כך בעולם העתיק וכמעט עד לימינו, ולא כל שכן על רקע צורותיה הסמויות מעט יותר של העבדות בימינו שלנו, זו חקיקה מרחיקת לכת ורדיקלית; לא פחות מהרעיון המהפכני שגם לעבד ולשפחה (וכן לשור ולחמור) מגיע יום מנוחה שבועי.
מכל חוקי הפרשה הרבים, המרתקים והמורכבים, זה הדבר שמסורת ההפטרות בחרה למקד מבטה בו בשבת זו. הפטרת פרשת משפטים (ירמיה לד, 8 ואילך; לג, 26-25) מציבה אותנו בזמנם של הנביא ירמיהו ושל המלך צדקיהו, מלכה האחרון של יהודה; מלך-בובה שמונה על ידי הכובש הבבלי אך מרד באדוניו והוביל את ירושלים אל חורבנה.
במקרים רבים ניתן לראות בספרות הנבואה ובספרות בעלת האופי ההיסטורי מתקופות אלה שהחוקים המנוסחים בתורה אינם נוהגים, או נוהגים בחברה היהודאית והישראלית באורח שונה מזה המופיע בחקיקה התורנית. לא כך במקרה שלפנינו. הסיפור פותח ב'ברית' שכורת צדקיהו עם העם, לשלח את עבדיהם ושפחותיהם העבריים לחופשי. הנביא אף מדבר במפורש על כך שצעד זה מעוגן בברית שהאל כרת עם עמו "בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים … מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (14-13).
אלא שהסיפור אינו מספר על קיום המצווה אלא על הפרתה ברגל גסה. ממש כשם שמשתמע ממנו שההיענות למצווה העתיקה הייתה חד פעמית וייחודית, ונבעה ככל הנראה מתחושת החירום של המצור המוטל על העיר, כך מתואר בו בצבעים חדים וקשים כיצד 'השרים' משחררי העבדים חזרו בהם מצעדם זה, "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (11). מהמעשה היפה שביטא סולידריות ושותפות של שכבות החברה השונות, לא נותרה אלא מחווה זמנית ריקה מתוכן. תאוות השלטון והבצע גברו על החקיקה; כוח השררה השלטוני ריסק עד דק את כוחו של המשפט. קשה לשלטון להסכין עם כוחה של חקיקה המגבילה כוחות ותאוות בלתי מרוסנים. קל עד מאוד לבטל את עליונות המשפט והשפיטה בשם כוחה המקודש כביכול של הממלכה.
זה הרגע שבו קם הנביא לזעוק את זעקתו, ככל הנראה בעודו אסור כבר ב'חצר המטרה', היינו בבית הכלא שבו מבקשת השררה לכלוא מתנגדי משטר ומתריעים בשער – אז והיום. ירמיהו יודע שחברה שריסקה את מערכות המשפט ואת חקיקתה המרסנת והמאזנת, לא תוכל להתקיים ולא תהיה הצדקה לקיומה. שלא כברגעים אלה של החברה הישראלית, אין הוא מדבר בשם דמוקרטיה והפרדת רשויות, אלא בשם עליונותו של חוק התובע צדק והנאבק על זכויות החלשים והעשוקים ועושה זאת בשם הברית שבין האל לאדם, בין מעניק החירות האנושית למי שמצוּוה לקיים אותה ולשומרה מכל משמר – ולשומרה אפילו מפניו ומפני נטייתו לבגוד בה.
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ … וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב (38-22).
הסיפור המקראי אינו טורח לספר לנו שהדברים נפלו על אוזניים ערלות. אנחנו יודעים זאת. ברור לנו היטב, שלא נמצאה משענת לעבדים והשפחות, למנושלים והמוחלשים, לזועקים מאימה ומפחד. לא היה מי שיאכוף על השרים להישמע לציווי האנושי והאלוהי ולהרבות חירות ושוויון. אין לנו ספק, שדבר הנביא התקבל בלא יותר מהרמת גבה לגלגנית על מי שממשיך להתריע באין מאזין, ממשיך להזהיר באין מי שישעה לאזהרותיו. אבל הסיפור כן מספר, שלא רחק היום והאסון שמפניו ירמיהו הזהיר התממש במלואו. שהעיר חרבה ותושביה – עשירים ועניים, בעלי שררה ועבדים, נטבחו או הוגלו. והסיפור הזה הוא-הוא סיפורו המכונן של העם היהודי, הוא-הוא ספר הספרים הנצחי שאנו נושאות ונושאים עמנו בכל דורותינו. הוא זועק אלינו היום הזה.
שבת שלום