"יותר מכל מנהיג אחר, גורבצ'וב עיצב את פניה של ישראל המודרנית" – בכותרת זו פתח אלוף בן את מאמרו בעיתון הארץ ביום רביעי שעבר(31.8.22), לאחר שנודע דבר פטירתו של נשיא ברית-המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב. במאמר עצמו כתב בן: "יש כמה מנהיגים זרים שתרומתם להקמתה, ביסוסה ושגשוגה של מדינת ישראל יוצאת דופן בחשיבותה… מיכאיל גורבצ'וב [ש]עיצב יותר מאחרים את ישראל המודרנית. גורבצ'וב פתח את שערי ברית המועצות ליציאת היהודים, שהגיעו ברובם לכאן ושינו מהיסוד את פני החברה הישראלית". המאמר מתייחס אל ההון האנושי, התרומה להיי-טק, למערכת הבריאות, למוזיקה ולספורט של "מאות אלפי המהגרים מהאימפריה המתפוררת". ולא רק בתחומי הידע והיצירה שינתה העליה מברה"מ, המתפרקת באותה תקופה, את החברה הישראלית. "הצטרפותם של מאות אלפי חילונים שנותקו בכוח מזיקה לדת בימי המשטר הקומוניסטי, למדינה המסורתית שהיתה ישראל טרם בואם, החלישה את שליטת הדת במרחב הציבורי". כמובן שלא רק העולים והעולות השפיעו על המדינה והחברה בישראל – גם המפגש עם החברה בארץ השפיע, טלטל ושינה את יוצאי ברה"מ (ולאחר מכן הרפובליקות העצמאיות השונות) בתהליך הקליטה וההשתלבות הדינמי שעדיין ממשיך ומתרחש (כשם שממשיך להתרחש גם עם העליות שקדמו לעליה הגדולה הזו).
כל מי שחי בארץ, ובעצם כל מי שהיה מחובר לקהילה יהודית כלשהי ברחבי העולם, זוכר את מאבקי "שלח את עמי" של שנות השבעים והשמונים, את הסיפורים על יהדות הדממה שמעבר למסך הברזל, ואולי גם את החוויות של מי שיצאו מכאן לשם, חוו ושבו מלאי דיווחים מרגשים, ואת העולים הבודדים שכן הצליחו להגיע; ואז, לפתע, את השטף האדיר והמופלא של מטוסים מלאי משפחות, מרכזי קליטה הומים, רוסית, אוקראינית, גיאורגית ועוד ולא פחות מכך עברית במבטא שנשמע אז מאוד כבד.
הפטרת פרשת כי-תצא, החמישית מבין שבע הפטרות הנחמה של השבתות לאחר ט' באב ועד ראש השנה, מתחילה בפסוקים הבאים מספר ישעיהו פרק נ"ד:
"רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (נ"ד 2-1)
רבי מאיר לייבוש וייזר, המלבי"ם, אשר חי במאה ה-19 באוקראינה (שהיתה אז חלק מן האימפריה הרוסית), כתב כך על הפסוקים הללו:
"המליצה תדמה את המדינה כאם היולדת, ואת בני המדינה לילדיה, על פי זאת דימה את ציון כאשה עקרה כי אינה יולדת בנים ויושבת שוממה, ואחר כי בכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק, תרון העקרה הזאת הגם שלא ילדה כי לא הפסידה מאומה כי מכל מקום "רבים בני שוממה" אבל עוד יהיה לה ריווח מזה. כי כמו שהאשה קודם לדתה תחיל תזעק בחבליה, כן המדינה טרם לדתה, והוא טרם תהיה לגוי וממלכה, יעברו עליה מלחמות רבות ומהומות גדולות בהכרח, שהם חבלי יולדה לה. אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה כאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה, וזה שאמר "פצחי רנה וצהלי" עוד יותר על מה שלא ילדת, במה שאת דומה כאשה "שלא חלה" בחבלי יולדה, ובכל זאת רבים בני שוממה מבני מדינה אחרת שהיתה בעולה שהיה לה בעל וילדה לו בנים."
התיאור הזה מתאים כל-כך לתיאור העלייה הגדולה מברה"מ-לשעבר, או לפחות לדרך אחת לתאר אותו. אמנם ישראל לא ישבה כלל שוממה באותה תקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אבל לאחר 'מלחמות רבות ומהומות גדולות, שהם חבלי יולדה' של המדינה (ולצערנו לפני מלחמות נוספות שעוד באו), זכינו שהגיעו אלינו 'גוי גדול ועצום פתאום'. בוודאי שהיו חבלים וצירים ללידה הזו, מאמצים דיפלומטיים והפגנות ברחבי העולם (וחלילה לפרש כאן את המילה גוי כמילת הגנאי שנאמרת שוב ושוב ברשעות אל רבים מן העולים הללו רק בגלל שזהותם היהודית אינה בהכרח הלכתית), אבל זכינו, כמדינה וכחברה, לקלוט מאות רבות של אלפים עולים ועולות שלא מדינת ישראל עמלה על חינוכם ועל רווחתם, והם הגיעו ארצה עמוסי תרבות, ידע, חדשנות ורצון לפתח את ישראל יחד עם אזרחיה ואזרחיותיה הוותיקים והוותיקות.
בקליטה ובהשתלבות של העליה הזו היו גם משברים רבים, ועוד ישנם. הנביא מצווה "הרחיבי מקום אהלך", ועל כל כותב המלבי"ם:
"הרחיבי", להחזיק רוב הבנים, והנה האהל הוא הגדול שבו ידורו, ואם לפעמים יבואו אורחים – מספחים משכנות קטנות נוספים אל האהל, אומר גם "יריעות משכנותיך" שסביב האהל "יטו" המטים, "ואל תחשכי" רגע מלהטותם ולפשטם תמיד כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד דיורים, (משל האהל הוא ירושלים, ומשל המשכנות שאר ערי יהודה) וגם "האריכי מיתריך" הקושרים את האהל למען יהיו מזומנים לפשט את האהל תמיד בעת הצורך לאורך כי האהל לא יעמוד רגע על גבולו וגם חזקי יתדות האהל למען יסמכו אליהם אהלים אחרים.
האם החברה הישראלית, על כל אגפיה, ידעה להרחיב את האוהל, להטות את יריעות משכנותינו? האם התאמצנו כראוי, שלא לחסוך בשינוי הפנימי המתבקש מחברה שרוצה לא לחזור על שגיאות ופגיעות שאורבות לפתחו של תהליך כה מורכב?
"הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" – המתח כאן ברור כל כך. החברה הקולטת היא האחראית, היא בעלת הכוח. היא זו ששולטת במיתרים וביתדות, היא זו שתחליט האם וכיצד להשתנות. היתדות, הנטועות באדמה, צריכות חיזוק, ביסוס, כדי להצליח להיות השורש האיתן. המיתרים הקשורים אליהן, מחזיקים את היריעות שצריכות גם להתרחב וגם לא להיתלש ולא לעוף ברוח, צריכים תוספת אורך, גם במידותיהם וגם באורך-הרוח.
"אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי" – המפגש בין התרבויות, שכל אחת מהן מחזיקה בכוחות מבורכים ויחד איתם גם בחולשות ורגשי נחיתות אל מול התרבות האחרת, מזמן יראה, בושה, כלימה, התחפרות. 'הם הגיעו הנה, שהם ישתנו ויתאימו עצמם אלינו'; 'למה הם ממשיכים לשמור על השפה והספרים, השמות והמאכלים שלהם משם?'. כי העליה הגדולה ממדינות חבר-העמים הביאה איתה גאווה גדולה ומוצדקת במורשת התרבותית שלה, ולא בקלות התחברה אל התרבות הישראלית ה"וותיקה".
"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" – רגעים קטנים של עלבון, זלזול וגם התעמרות מכוונת מצד הממסד יצרו כל-כך הרבה חוויות של היעזבות; יש צורך ברחמים גדולים, מכוונים ומושקעים, כדי לחבר יחד את מי שהרגישו שאמנם הובאו ארצה אך הושארו מחוץ למעגל הישראליות.
תנועתנו וקהילותינו עשו ועדיין עושות מאמצים רבים להציע אוהל רחב ומקבל, מענה לקשיים שהרבנות האורתודוכסית וגם "סתם" בעלי-שררה מעמיסים, וסיוע דתי, משפטי, חברתי וכלכלי לעולות ולעולים, ותיקים יותר וחדשים ממש. בית-המדרש לרבנות של ההיברו יוניון קולג' שותף מוביל במאמץ ומכשיר רבות ורבנים שעלו בעצמם ממדינות חבר-העמים ומשמשים ומשמשות, בזהותם ובעשייתם, גשר בין התנועה הרפורמית בישראל לבין אזרחי ואזרחיות ישראל שעלו מ"שם". אבל ברוח חודש אלול, גם על הנושא הזה ראוי שנעשה חשבון נפש שוב ושוב, נבדוק מה עוד יכולנו לעשות ואיך נוכל לעשות יותר, יותר טוב ויותר מדויק, בשנים הבאות וגם עם קבוצות אוכלוסייה נוספות בחברה שלנו.
נכון, כל מה שתואר כאן קרה גם לעליות הקודמות ארצה וגם לבאות אחרי העלייה הגדולה מברה"מ-לשעבר. משברי הגירה קורים שוב ושוב בכל מדינות העולם. אולי זהו טבעו של תהליך ההגירה וההיקלטות. אבל בימים האלה, לאחר פטירתו של מיכאיל גורבצ'וב, המנהיג הגדול שהביא דף חדש לברית-המועצות, סיים את המלחמה הקרה שכמעט הביאה מלחמה גרעינית נוספת והשפיע יותר מכל מנהיג זר אחר על דמותה של ישראל המודרנית; בימים בהם חלקיה השונים של אותה אימפריה שהתפרקה לוחמים זה בזה ומיליוני פליטים מתפזרים ברחבי העולם וחלקם הקטן מגיע גם אל מדינת ישראל; כשאנחנו שוב לקראת מערכת בחירות, ובה שוב ידברו גם על "הקול הרוסי" כאילו יש קול רוסי אחד (וכאילו כל יוצאי ברה"מ הם רוסים…); וכשאנחנו קוראים את נבואת הנחמה של ישעיהו לשבת פרשת כי-תצא – עלינו לבדוק שוב את חלקנו בתיקון, בהרחבת יריעות האוהל, חיזוק יתדותיו והארכת מיתריו. "וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ".
שבת שלום