ישעיהו מ"ט 14 – נ"א 3 (כל המנהגים) ישעיהו מ"ט 21-14 + נ"א 3-1 (המלצה רפורמית)
אנו קוראים השבוע את נבואת הנחמה השנייה מבין רצף של שבעה נבואות נחמה מספר ישעיהו. על הרצף הזה, שבא לעודד אותנו אחרי שבועות של קריאה בנבואות חורבן כתוב באיכה רבה:
את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל, הקדים ישעיהו ורפאן (איכה רבה, א, כג)
מדוע נדמה שבכל אחד ואחת מאיתנו נמצא מנגנון של הרס עצמי?
פרשת עקב וההפטרה המוצמדת אליה, מביאים לקדמת הבמה את יצר ההרס העצמי שנדמה שקיים בכל אחת ואחד מאיתנו ברמות שונות.
כמה פעמים מצאנו את עצמנו במצב שבו החיים סביבנו היו טובים. הגענו לשלווה, למנוחה, או אפילו לנחלה. היחסים ביננו לבין אחרים טובים ולא היינו מוטרדים מדבר. ומשהו בתוכנו קורא לנו לבחוש בקלחת, להרעיד את אמות הסיפין, לערער את המצב. להגיד משהו, לעשות משהו שעלול לפגוע באחרים ובוודאי בעצמנו. לפעמים זה גם הרבה פחות דרמטי. אנחנו פשוט נופלות ונופלים לאדישות, לחוסר אכפתיות, ללקיחת דברים כמובנים מאליהם. אנחנו שוכחים לשמור על הדברים היקרים לנו באמת. אנחנו לא זוכרות שכל דבר טוב צריך לטפח, לשמור ולשמר.
יש בתוכנו יצר הרס עצמי ונטייה לשכחה. משהו בקיום האנושי, בנפש האנושית. אנשי ונשות בריאות הנפש בוודאי יודעים לתת על כך הסברים. הפרשה שלנו וההפטרה סובבות סביב היצר הזה והתוצאות הקשות של השכחה, ההזנחה, ההרס.
בפרשה משה, מזהיר את העם ממצב בדיוק כזה: כִּ֚י ה' אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת ה' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן לָֽךְ׃ הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן תִּשְׁכַּ֖ח אֶת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ פֶּן תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃
וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת ה' אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃ וְהָיָ֗ה אִם שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃ כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ה' מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (דברים ח, 20-7).
משה מתאר מצב אידילי לכאורה. הגענו לארץ ישראל וראינו כי הכל טוב בה. יש אדמה, יש מים, יש פרי וירק. יש שלום. יש שלווה. נבנה בתים, נחיה לבטח. נהיה שבעים, איחול שבוודאי לא היה מובן מאליו לאנשים שצעדו ארבעים שנה במדבר ואכלו בזיעת אפם.
לכאורה, סוף טוב והכל טוב. אך האמנם? בדיוק ברגע הזה משה מזהיר אותנו שנשכח את מי שהביא לנו את כל הטוב הזה ונפה לאלוהים זרים. משם הדרך לעבודה זרה, התעלמות מהגר, היתום והאלמנה תגיע בזריזות.
בהפטרה ממשיך הנביא ישעיהו את הקו המזהיר מיצר ההרס שלנו. למעשה, ישעיהו כותב בימים אחרים. בימים שבהם אנחנו כבר יושבים לבטח, הקמנו את בתינו ואת בית מקדשנו. אולי הוא אפילו ראה את חורבן ממלכת ישראל ואת ההרס. הוא מכיר את הסכנות ואת יצר ההרס העצמי שלנו. הוא מזהיר אותנו:
מִהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃ שְׂאִֽי סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ לָ֑ךְ חַי אָ֣נִי נְאֻם ה' כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃ כִּ֤י חׇרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִסֻתֵ֑ךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃ (ישעיהו מט, 19-17).
ישעיהו מטיח בעם- לא העמים הזרים הם אלו שהחריבו אותנו, גם אם הם אלו שבאו בפועל ועשו זאת. אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. הכוח לעשות נזקים נוראים נמצא בתוכנו ממש. הבאנו זאת על עצמנו בהתנהגות שלנו.
כמה קשה לקבל את התוכחה הזו מישעיהו וממשה. וגם אנחנו, שקוראות וקוראים מאות שנים אחרי מכירים את היצר הזה, את הקול הקטן שקורא לנו להרוס משהו. כולנו חווינו אדישות והזנחה, שברגע אחד התעוררנו מהם וראינו שביתנו, מערכות היחסים שלנו מתקרבים לחורבן.
אז איפה נמצא נחמה?
על כך כותב רבי אלימלך מדינוב, על הפסוק, מִהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ: שכפי שלכל אחד מאיתנו יש את הניצוץ שעושה נזק, כך לכל אחד מאיתנו יש את היכולת לתקן.
"ויש להתבונן לפי זה הגם שכל נשמה מישראל יש לה סגולה מיוחדת לניצוצין מיוחדים, אם כל זה כאשר ישראל הם באחדות ועושה המצות בשם כל ישראל, יוכל גם להעלות הניצוצין השייכים לשורש נשמתו. וזהו 'מהרו' מלשון רבים, על כי מוטל הדבר למהר להעלות 'בניך' אפילו ניצוצין המיוחדין ליחיד פרטיי, כשתעשה כזאת אזי מהרסייך ומחריביך ממך יצאו, כי יתבטל החורבן וההריסה וישמח ה' במעשיו"
(אגרא דכלא, רבי צבי אלימלך מדינוב)
אם נעבוד יחד להלחם ביצר ההרס, כך נוציא מתוכנו את הכוחות ההורסים והמחריבים. לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הכוח הזה וכשאנו עובדים יחד, בתשומת לב יכולים להביס את היצר הזה.
ישעיהו עצמו מציע לנו בסוף ההפטרה דרך להתמודד עם היצר הזה: שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י ה' הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃ הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃ כִּֽי נִחַ֨ם ה' צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כׇּל חׇרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן ה' שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ (ישעיהו נ"א 3-1)
אחרי כל חורבן יש נחמה. ניזכר באבותינו ובאמותינו ולבסוף הנחמה בוא תבוא. החורבן יהיה לששון ושמחה.
לעומת ישעיהו שמבטיח שהנחמה בו תבוא, חז"ל אינם מוכנים פשוט לחכות ליום שלאחר החורבן שיהפוך לשמחה ותודה וקול זמרה. הם בוחרים להנכיח את הכרת התודה בכל יום, כדרך למנוע את האדישות וההרס העצמי. אין זה בכדי שפסוקים מהפרשה מצאו את דרכם לברכת המזון, וברכת הטוב והמטיב שנאמרת שלוש פעמים ביום.
כל עוד בני ישראל היו במדבר הם היו במודעות יתירה ולא היו צריכים לתת את הדעת על הכרת הטוב. אבל משנכסו בני ישראל לארץ המובטחת, היה צורך בהתקנת ברכות, כדי שלעולם לא ניקח את מה שיש לנו כמובן מאליו, כדי שלא נתפתה ליצר ההרס העצמי:
"כי אתם באים אל הארץ כנען" – הלכה, עד שלא נכנסו לארץ כיצד היו מברכין על המזון? כך שנו רבותינו: עד שלא נכנסו ישראל לארץ, לא היו מברכין אלא ברכה אחת: "הזן את הכל". משנכנסו לא"י היו מברכין: "על הארץ ועל המזון"…ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון שכך אמרו חכמים: כל מי שאינו מזכיר בברכת המזון על הארץ ועל המזון ארץ חמדה וברית ותורה וחיים לא יצא ידי חובתו. (במדבר רבה כ"ג ז)
אסיים בהזמנה לכל אחד ואחת, לתת את הדעת להכרת הטוב ולמה שדורש תיקון, בין אם בברכה יומית, תפילה, התבוננות פנימית או בכל דרך אחרת. הפרשה וההפטרה מזהירות אותנו- לולא הכרת הטוב, לולא המודעות לכל מה שזקוק להשקעה ולטיפוח- מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.
שבת שלום