\\ אדמונטון קנדה
בלילה אחד כשנסעתי לעיר אחרת רחוקה, שמעתי פתאום בפלייליסט שלי את הזמר מתיסיהו (Matisyahu) מדבר על משמעות מלכות דוד. את כל הטיעונים כנגד מלוכה כולנו מכירים ואני משערת שרובנו גם מסכימים שמלוכה היא רעה חולה ככל שמדובר בכלי פוליטי. אולם, בהקדמה לשיר שאני לא זוכרת את שמו כרגע, מתיסיהו דיבר על הקשר של המלך עם עמו, ובאותה נסיעה ארוכה התחילה להתגלגל אצלי במוח מחשבה על תפיסה אחרת של המושג מלכות. בתפיסה הזו, למנהיג או המנהיגה יש קשר עם בני עמם לא מתוקף שיוך ביולוגי כלשהו (אמא, אבא, ראש שבט) אך גם לא רק מתוקף "תפקידם". מלוכה בהקשר הזה מציגה בפנינו מציאות שבה המנהיגה/מנהיג נמשחים אל תוך חיבור רגשי ורוחני עמוק עם בני העם שלהם, גם אלה שלא שייכים לשבט או למשפחה ממנה הגיעו ולא רק בזמן הקדנציה שלהם: זוהי תפיסה של אחריות כוללת.
"מלכות" במובן הזה לא מדברת על טובות הנאה, על זכויות – יתר מלידה ועל כוח פוליטי אין סופי. היא מדברת על ברית עם העם ועל עמידה מחוץ למבוך השיוכים הפוליטיים והמשפחתיים. כמובן שהיכולת של בני אדם להצליח ולהכנס לכזו תודעה היא כמעט בלתי אפשרית ואפילו בתנ"ך אין לנו דמות אחת שמצליחה להגיע לכזאת רמה של הכלה וברית (חוץ ממשה, אולי). לכן "מלך המשיח", או "המלכה המשוחה" הן דמויות של אחרית הימים, כמו הזאב והכבש שיושבים להם יחד ללחך עשב. אבל הם מחכים לנו שם כחלק מהמיתוס של "לעתיד לבוא", ולכן לא מפתיע למצוא אזכור למלך דוד בהפטרה שלנו השבוע. ההפטרה לפרשת ויגש נקראת מתוך ספר יחזקאל פרק ל"ז פס' 15-28, ועניינה תקופת אחרית הימים ואיחוד העם. יש בה דימויים יפים מאוד של הרכבת ייחורים מענפי יהודה ואפרים, ויצירת עץ חיים חדש המורכב מכולם. ובתוך כל זה יושב פסוק שמתייחס למלך דוד: "וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ " (יחזקאל ל"ז, כד).
הרב יהונתן אייבשיץ כתב על כך בספרו אהבת יהונתן "לעתיד לבוא יתעוררו כל בני ישראל לחזור בתשובה שלמה על כל חטאי העבר, עד אשר לא יישאר רישומם כלל וכלל. ברם, יהיו רבים אשר יבושו לחזור בתשובה, מאחר שרבו וגדלו חטאיהם עד מאוד – אזי יהיה להם דוד המלך למופת ולדוגמא, ללמוד ממנו שהתשובה מועילה לכל….." . במה יהיה דוד המלך למופת ולדוגמא? בכך שניתן לחזור בתשובה, כלומר, ניתן לתקן תיקונים בחיים שלנו. הרב אייבשיץ מביא כאן תובנה עמוקה ביותר על הקושי להאמין שניתן לתקן קרעים עמוקים מאוד ושדווקא זו מהות אחרית הימים, וזו מהות התודעה הקרויה "מלוכה". אני מתבוננת במתרחש היום במדינה שלנו וברחבי העולם ובמצוקה האמיתית העולה ממחסור בתפיסה שניתן לתקן קרעים וכאבים וזיהום, שממש חייבים להתעלות לתודעה של "מלוכה" אצל כל אחת ואחד מאתנו, ולהתחיל לפעול. לפעמים כשאנחנו עומדים מול תמונות של שריפות ענק וקרחונים נעלמים, מול משחטות זוועה ומול גזענות מבעבעת, אנחנו עלולים להיתפס לתחושה של אין אונים. שהשבר שיצרנו כבר גדול מדי, שהמחלוקת היא אין סופית ואין דרך לאחות. ודווקא כאן נכנסים הנביא יחזקאל עם הייחורים שלו, ותודעת המלוכה שעוטפת הכל ומחזיקה את כל מי שאינם דומים ומגישים לנו תקווה. דוד המלך הוא דימוי מצוין כאן – לא כדמות שיש לחקות את חטאיה, אלא בהבנה שיש תקנה גם לחטאים הגדולים של האנושות ושל אנשים במידה ובלב תמים נסכים לקבל על עצמינו את עול מלכותנו.
שבת שלום