כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם׃
הפטרת בלק / הרבה אסנת אלדר
מיכה ה' 6 – ו' 8 ( כל המנהגים)
מיכה הנביא, שלא כמו נביאים אחרים, מביט על ההיסטוריה היהודית ועל הקשר שבין אלוהים לעמו באופן אבהי כמעט. הוא שואל כמעט בהתנצלות, 'עמי מה עשיתי לך?' (פסוק 3) ובאותה נשימה מתאר כיצד הציל ה' את העם מבית העבדים.
מחזוריות השיחה האינסופית בין אלוהים לעם, בתיווכו של נביא חוזרת בנבואות רבות מפיהם של נביאים רבים. לעיתים כתוכחה, לעיתים כנחמה, לעיתים משלבת אירועים מהעבר הקרוב או הרחוק, ותמיד מדגישה את המסר העיקרי של הבניית הזהות הלאומית של העם, לפיו אמונת הייחוד דורשת את התנהגותו המוסרית של העם, את ציותו לצו האלוהי. בתמורה, יתמקם העם לבטח על אדמתו.
מכאן, שהבניית הזהות הלאומית של העם דורשת חזרות אינסופיות על מסר עיקרי אחד, בשפה אחת ובדברים שונים כדי שהעם המוצג כמקשה אחת, יפנים, ילמד וידע כיצד להתנהג.
אולם, העם אינו מקשה אחת. הוא מורכב משבטים שונים, ממשפחות שונות. בהכרח, לא כל מי ששייכים לעם העברי הממתין בסבלנות (כזו או אחרת) לכניסתו לארץ מכירים אלה את אלה. ובטח, מי שיושבים בממלכות שונות (יהודה וישראל) בימי מיכה. ובכל זאת, יש משהו שגורם להם בהווה ויגרום להם בעתיד לחבור ביחד למען מטרה אחת משותפת.
החוקר בנדיקט אנדרסון תבע את המושג 'קהילה מדומיינת' וקבע שקהילייה מדומיינת נוצרת באמצעות סיפור מאחד שעל בסיסו מגבשים אנשים את זהותם הלאומית. בהתייחסותו למדינות לאום במאה ה-20 הוא גרס שמדינת הלאום המודרנית היא ישות דמיונית שקיומה מותנה באמונות על אודותיה ובדימוייה הקולקטיביים.
במובן מסוים, הפטרת השבוע לפרשת בלק היא החיזוק מחדש, בנימה מפויסת ואבהית, של הבניית הזיכרון הקולקטיבי של העם היושב בממלכות שונות, עם שבע ריבים ומחלוקות, שבע אי יציבות שלטונית ואי יציבות אזורית. זה עם מפורד ומחולק ובעיקר עייף.
האפשרות לחזור לרגע לסיפור המכונן של זהותו של העם, נותנת תקווה לקיומו העתידי. בד בבד לתקווה הזו, משוקעת אזהרה חוזרת ונשנית בדבר התנהגותם ואורחות חיים של חלקים נרחבים בעם, בעיקר מופנית הביקורת אל שכבת האליטה, המלכים והכוהנים.
שוב עומדות ועומדים אנחנו בפני חודשים ארוכים של בחירות. אם לרגע נדמה היה בשנה שעברה שהגענו ליציבות כלשהי, כמעט לאחרית הימים שבה ישבו ביחד כל כך הרבה סיעות שונות, הרי שבחלוף השנה למדנו שוב, כיצד התשוקה להמשיך ולשלוט בציבור גדולה מצורכי הציבור עצמו.
ממש כמו העם המפורד והעייף בתקופתו של מיכה, כך אנחנו עייפים מביטויי הכוח והשררה של מנהיגנו, כאשר אנחנו מתמודדות ומתמודדים עם יוקר המחייה, עם איומים אזוריים ועל-אזוריים ועם הקורונה.
השאלה המהדהדת בין ניסיון הישרדות כזה לאחר, היא 'אז מה מאחד אותנו'? מה גורם לנו להמשיך ולצעוד ביחד, לא בהרמוניה, לא בסינרגיה, אבל ביחד.
נראה, שהסיפור המשותף הוא המאחד אותנו. כשמו כן הוא, הוא משותף, משתף, לא אחיד, רווי טלאי סיפורים שסופרו במקומות שונים, בזמנים שונים ע"י אנשים ונשים שונים ושונות.
אולם בקרקעיתו של הסיפור מתואר הקשר שבין ה' לעמו, קשר של מחויבות הדדית, של הכרה הדדית בצורך שלנו לקבל את ייחודו ובצורך שלו להמשיך ולהזכיר לנו את עברנו, להוליד אותנו בכל פעם מחדש מוטענים בזיכרון קולקטיבי שהועבר לנו בגנים וע"י בני ובנות משפחה וקהילה.
הדרישה מכלל בני האדם היא פשוטה, לכאורה, ומאד מאד מורכבת: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם אֱלֹהֶֽיךָ׃ (מיכה ו' 8)
דרישה שהיא שלוש: עשו משפט, אהבו אהבת חסד והצניעו לכת עם אלוהים.
לו שלוש אלה יתקיימו בנבחרי הציבור החדשים, דיינו. לו יידעו לעשות משפט, לחרוץ דין, להתרחק מעבירות, בד בבד ייגשו אל בוחריהם וגם אל אלה שלא בחרו בהם בקורטוב של חסד ובעיקר, יצניעו לכת עם האלוהים. זה שבתוכם, זה שמחוצה להם, הרי שאולי אז, תחזור היציבות ועמה השלום לארצנו.
שבת שלום