עשו – יהודית כפרי
וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב,
כָּתוּב.
וְרִבְקָה אָמְרָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ,
כָּתוּב.
וּמָה עֵשָׂו?
לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת הַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מֵאֹד
עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵי הַשָּׂדֶה
שֶׁשָּׂם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.
טַל הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד עַל רֹאשׁוֹ
רְסִיסֵי לַיְלָה,
וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה
וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג.
אַחַר-כָּךְ יֹאהַב נָשִׁים
לְאַט-לְאַט דְּבַר מָה יַּגְלִיד בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,
יִרְפָּא.
מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים
וְאַהֲבָה רַבָּה
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.
יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר
וּבוֹכֶה
וְכָל הָעוֹלָם
בּוֹכֶה אִתּוֹ.
אותה צעקה גדולה ומרה שצעק עשו, כשגילה שיעקב גנב את ברכתו, מהדהדת מאז פרשת תולדות, אותה קראנו לפני שבועיים, ומגיעה גם אל תוך הפרשה שלנו, פרשת וישלח. אותה צעקה של בן אהוב על אביו, שמרגיש נבגד על ידי אותו אב, כי אינו יכול לתת לו את הברכה שהייתה מיועדת לו. "הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". עשו, הצייד הקשוח, בוכה ו"כל העולם בוכה איתו" כמו שניסחה זאת יהודית כפרי.
עברו עשרים שנה ויעקב רוצה לחזור הביתה. אבל הוא פוחד, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד". בכל אותן עשרים שנה הוא שמע את צעקת אחיו, ואין לו מושג מה יקרה כשייפגשו שוב.
יעקב מתפלל אל ה'. נראה שיעקב נמצא במצוקה אמיתית לקראת המפגש עם עשו. האם הוא לא סומך על ה' אחרי כל הדברים שזה הבטיח וקיים עד כה? בשאלה הזאת דנו חז"ל במדרשים למיניהם, למשל במכילתא בשלח: אדם שהקב"ה הבטיחו – היה ירא ומפחד? אלא שאמר יעקב אבינו: אוי לי שמא יגרום החטא." כלומר, יעקב מפחד לא בגלל שאינו בוטח בה', אלא כי אינו בוטח בעצמו. הוא הרי חוזר אל עשו עם מצפון לא נקי, כי גנב לו את הברכה. מצפונו והפחד מעצמו הם הגורמים להתנהגותו של יעקב. זה לא פחד וחולשה במובן של פחדנות, אלא תוצאה של תהליך נפשי עמוק שיעקב עובר. הוא רוצה לתקן את מה שקלקל. לכן יעקב רוצה לקבל את סליחתו של עשו. היראה של יעקב היא תחילתו של התיקון, כדי שיוכל להשתחרר מהשם "יעקב" (הרי הוא עקב את עשו) ולקבל את השם "ישראל", של מי ששרה עם האל ויכול לו.
למרות הפחד, יעקב מתקדם לעבר עשו. "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת….וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ". סדר הפעולות מאוד מעניין. יעקב מסדר את נשותיו עם ילדיהם על פי סדר מסוים. כך הוא עומד כשהוא רואה את עשו. אז הוא עובר על פני כל השיירה ומשתחווה שבע פעמים עד שהוא מגיע אל אחיו. הוא נשאר, כנראה, לעמוד מול אחיו, פוחד פחד מוות, מחכה לתגובה מצדו של עשו.
ועשו אכן מגיב – הוא רץ לקראת יעקב, מחבק אותו, נופל על צווארו, מנשק אותו "וַיִּבְכּוּ". מאין פתאום לשון רבים? כל הפעלים לפני זה היו בלשון יחיד, עשו רץ, מחבק, נופל על צווארו של יעקב ומנשק אותו. אין אנו יודעים מה יעקב עשה ואיך הוא הגיב כל אותה עת. רק לאחר נשיקותיו של עשו רואים תגובה מצד יעקב: שניהם בוכים. יעקב היה צריך לעבור מעין "הפשרה" מהמצב המאובן בו היה כאשר ניגש אל עשו. רק אחרי שראה והרגיש את יחסו של עשו יכול היה להגיב ולהראות את רגשותיו האמיתיים. סוף סוף שניהם בוכים, הכל נסלח ואפשר להתחיל את היחסים מחדש.
יעקב מציע לעשו לקחת מרכושו כמה שהוא רוצה, אך עשו עונה לו: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". הוא אינו זקוק לעדר נוסף, לעוד רכוש. יש לו מספיק משלו. אך יעקב מתחנן ואומר: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל ".
בפעמים הקודמות כשיעקב שולח מתנות לעשו, הוא קורא להן מנחה. כעת, לאחר שעשו קיבל אותו בחמימות ובאהבה, יעקב אומר: קח נא את ברכתי. האם הייתה זאת פליטת פה או שמא הייתה זו דרכו של יעקב לומר לעשו שהוא מצטער על זה שגנב ממנו את ברכתו וכעת הוא מנסה להחזיר לו אותה? יעקב השלים בזה את התיקון. הוא מוכן לוותר על ברכתו למען אחיו המבוגר ממנו.
ואת הברכה עשו מוכן לקבל. אותה ברכה שקרעה ביניהם, היא זו שמחברת ביניהם עכשיו. ועכשיו, כשעשו ויעקב מתחלקים בברכה, שקטו ההדים של אותה צעקה גדולה ומרה. אותה התחלקות בברכה נותנת את התחושה כי יש רב, כי יש מספיק לכולם.
עשו ויעקב, אותם תאומים שכבר בבטן אמם עוררו קשיים, יכולים להתפייס, לוותר כל אחד על האגו שלו, ולהגיד: יש לי רב אחי, יהי לךָ אשר לָךְ. האם אנחנו, צאצאיו של יעקב, יכולים לבוא היום ולומר דבר כזה? האם אנחנו יכולים להתחלק במה שיש? האם אנחנו יכולים לוותר, לפתוח את הלב ולומר: יש לי רב אחי, יש לי רב אחותי, יהי לךָ אשר לָךְ?
עשו, שכל כך הושחר על ידי חכמינו, מלמד אותנו שעור חשוב בפייסנות ובסליחה. דווקא הוא, הצד שנפגע, ממהר לחבק, לנשק ולסלוח. ויעקב, שעבר תהליך ארוך של תיקון, מוכן לתת לו את ברכתו.
מי יתן ונוכל ללמוד מהם, ללמוד להתחלק בברכה, לוותר על האגו ולומר זה לזו וזו לזה:
יש לי רב אחי, יש לי רב אחותי, יהי לך אשר לך.