פרשת וַיֵּצֵא היא מן הפרשות הסיפוריות היפות בתורה. היא מציפה נושאים גדולים ומרתקים- נדודים וגלות, עקרות והורות, פוליגמיה, אלימות קשה ועוד.
בדרך כלל, חז"ל מנצלים את ההפטרה כדי להדגיש נושא מסוים ולהציג עליו נקודת ראות נוספת, שתעשיר את הבנתנו את הפרשה. אבל לקובעי ההפטרות הייתה עוד מטרה והיא לחשוף ולהנגיש לציבור פרקים מגוונים מספרי הנביאים והכתובים, כדי להרחיב את ההיכרות עם התנ״ך כולו. אולי זה המקרה כאן, כי ההפטרה שלנו אינה עוסקת ישירות בנושאי הפרשה, אבל מציגה בפנינו את אחד הנביאים הפחות ידועים ומביאה בפנינו כמה פסוקים וניבים יפהפיים. ההפטרה לפרשת וַיֵּצֵא היא פרק וחצי מחלקו השני של ספר הושע, כאשר יש הבדל מסוים בין המסורת האשכנזית לבין המסורת הספרדית לגבי הפסוקים שנקראים כנזכר למעלה.
זמנו של הושע הוא כנראה במאה השמינית לפנה"ס, בזמן מפלת ממלכת ישראל בפני האשורים או מעט אחריה. נבואתו של הושע אינטנסיבית מאד ויש בה מעברים מהירים של רגש. בסמיכות רבה נמצאים פסוקים של כעס על ישראל וכמעט שמחה לאיד על מפלתם, כמו למשל: " סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל… הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו" . ומיד אחריהם פסוקים מלאי אהבה ונחמה: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. "( יב, 1, 5-7) .
מעט מנבואת הושע מזכיר את תולדות העם ובתוכן את עלילות יעקב. זה הענף עליו תלו חז"ל את החיבור בין הפרשה להפטרה: "וְרִיב לַ–ה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ. בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים.
וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ. וַ–ה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהוָה זִכְרוֹ… וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר"
(יב, 3-6, 13)
אירועי חייו של יעקב מובאים כאן כדוגמה למעללי עם ישראל ופשעיו. הושע לא מתאר את יעקב כצדיק שכל מעשיו ודבריו מעידים על חוכמה ואמונה עמוקה באלוהי ישראל. להיפך, יעקב מובא כאן כדוגמה לכישלונות של עם ישראל, כמי שהוריש לעם ישראל כתכונות מולדות את הכחש, המרמה והעָקְבָהּ (ניסוח של זאב וייסמן בעולם התנ"ך) הפסוקים מרמזים למדרש שמו של יעקב, הנמצא כבר בתורה, ועל המאבק עם המלאך במעבר יבוק. אך התיאור כאן מעורר שאלות- האם יעקב הוא שבכה והתחנן או המלאך? האם הושע מצטט כאן מקור לא ידוע, שלא מופיע בסיפור בבראשית? הניסוח לא ברור ולכן גם קשה לקבוע אם נועד לחזק את דמות יעקב או להנמיך אותה.
הנושא העיקרי של נבואת הושע הוא התוכחה על התנהגותם המושחתת וקצרת הרואי של מלכי ישראל, כולל נבואת זעם על העונש הצפוי והראוי להם. ומיד, צמוד לנבואות הזעם, מגיעה נבואת הנחמה. אלה כנראה הפסוקים שאליהם רצו קובעי ההפטרה במסורת האשכנזית לכוון את תשומת הלב, אותם רצו שנשמע לפחות פעם בשנה: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.
יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן."
(ד 5-8)
פסוקים אלה מביאים נבואת נחמה בלשון שירית יפיפייה, המעידה על יכולתו של הנביא. הטבע הארץ ישראלי פורח כשהאל סולח ואוהב את עמו, בשפה המהדהדת את שיר השירים: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (ב' ב')… מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן (ד 15).
גם בימינו אלה משגי השלטון בישראל ומעלליו מצדיקים תוכחה מרה וכמו מלכי ישראל של תקופת הבית הראשון, גם השלטון הנוכחי לא שש לקבל ביקורת. לפני זמן מה, בשיחת ייאוש שקיימתי עם בני, הוא שמע בקולי ספק, האם תצליח מדינת ישראל לגבור על תהליכי השחיתות, הגזענות והאלימות הפושים בתוכה. שאלתי אותו האם יש בינינו מספיק א/נשים שיעזו וייצאו נגד כוחות אלה ויבחרו לשנות את רוח השלטון והציבור הישראלי. הוא ענה לי ״אנחנו צודקים ולכן ננצח״. אופטימיות עכשווית שהושע ניסח בלשון פואטית יותר: מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. (הושע יד 10)
שבת שלום