כל המערכת בנויה על תודעת חוסר ואכן, סיפור יעקב, עֵשָׂו, הוריהם והברכה נע כולו סביב רעב ואוכל.
האחים גדלים בתוך מציאות אומללה שמלמדת אותם לחשוד אחד בשני, ונדמה לי שיעקב הפנים את הרעיון הזה עמוק יותר מאחיו מכיוון שהוא מחליט לגנוב את הבכורה (כלומר, את השפע החומרי והרוחני שההורים ישאירו רק לאחד מהם).
כיצד גונבים זהות עצמית ותחושת שייכות ממישהו? – הדרך הטובה ביותר היא לגרום להם להיפרד מהזהות הזאת וליצור תחושת זרות בין האדם לבין מה שהוא או היא יודעים על עצמם.
אם כן יעקב כמו תכסיסנים (Tricksters) מרחבי העולם, יוצר חוזה שלא נראה כמו חוזה אלא כמו דאגה לרווחתו של האחר. הוא יושב ובוחש נזיד עדשים (תחשבו על התנועות המעגליות והלחש שאולי לחש בזמן הבישול) ומחכה שאחיו יבלע את – רציתי לכתוב "את השקר", אבל הרי יעקב לא משקר. הוא רק לא אומר את האמת כולה, שהיא שמרגע שעֵשָׂו יאכל את הנזיד הזה יקרה לו משהו עמוק כל כך שהוא ישכח את עצמו, לפחות לזמן מה. משהו בתוך עצמו יתנתק.
תקראו, הנה הרגע שבו זה קורה: "וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת הַבְּכֹרָֽה׃" (בראשית כ"ה 34)
בתוך המשפט הזה חבוי המנון לעידן בו אנו חיים: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז.
ארבע המילים הראשונות הן סדרת פעולות אוטומטית שאין צורך בתודעה עמוקה על מנת לבצע אותן. תנסו לדמיין בעיני רוחכם איזו צורה יש לאדם שמתנהל ככה בחיים: אוכל שותה קם הולך. איפה עֵשָׂו בתוך סדרת הפעולות הזאת? הרגש היחיד שנותר בו הוא בוז לבכורה, דבר שהיה ממש חלק ממי שהוא ומה שהגדיר אותו בעולם ועכשיו הוא איננו.
עֵשָׂו הוא דמות תבנית החברה שלנו, אנושות שמנתקת עצמה מנימי הנימים שמחברים אותנו לעולם תמורת נזיד העדשים של נפט, גז, פחם וכל שאר ההשחתה שאנחנו משחיתים את הבית שלנו שהוא אנחנו. והריק שנשאר בתוכנו הוא בוז עמוק לעולם החי/צומח/דומם ולא פחות מכך, בוז שצורחים ברשתות החברתיות כלפי כל מי שלא מסכימים אתנו, בוז כלפי כל אדם בעולם שהוא לא כמוני והנורא מכל, הוא הבוז העמוק שאנשים מרגישים כלפי עצמם.
השבוע (31.10-12.11.2021) נפתח בגלזגו ה COP26, כנס בינלאומי שכל מטרתו דחיפה ליישום החלטות הסכם פריז ובלימת משבר האקלים. הכנס הזה בא להזכיר לנו שעולמנו אינו מתנהל כמשחק סכום אפס ולנו אסור להתנועע בו כאילו היינו אוטומטים נטולי נשמה, הוא בא להעיר אותנו להיזכר בכך שיש מספיק ברכה לכולם – לאנשים ולחיות, לצמחים ולדוממים.
תובנה זו מאוחרת מדי ליעקב אבינו ולעֵשָׂ֗ו דודנו, אבל אנחנו יכולים עוד להניח את הלחם והכף ולהפסיק לאכול מנזיד העדשים.
שבת שלום