פרשת תולדות מדברת אולי על אוהלים, רועים, צאן ובארות – אבל היא רחוקה מאוד מלתאר מציאות פסטורלית שבה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אם כבר, פרשת תולדות עוסקת במציאות של איש שמבקש להיות תחת גפנו ותחת תאנתו של מישהו אחר.
פרשת תולדות היא פרשה קפיטליסטית – פרשה שעוסקת בחומר, בחומרניות ובמחסור. לא בגלל העושר שיצחק צובר, דווקא, וגם לא בגלל האפשרות למכור בכורה וברכה בנזיד אדום ובמטעמים, כביכול – "לכל דבר יש מחיר". אפילו המעשים המוסריים המפוקפקים שניתן לראותם כנובעים מחלוקה לא שוויונית של הרכוש בין הבכור לשאר האחים הם לא הסיבה.
פרשת תולדות היא פרשה קפיטליסטית משום שבבסיסה מונחת ההנחה כי יש משאבים מוגבלים בעולם, וכי אופן החלוקה שלהם איננו שוויוני. הדבר נכון ביחס לנושאים חומריים – יצחק הופך לאדם עשיר בגרר, ואבימלך מגרש אותו בנימוק "כי עצמת ממנו מאוד" (כו טז) – יש בגרר מקום רק לאיש עשיר אחד. ועוד לא הגענו לדבר על מים – הבארות זוכות לשמות כמו "עשק – כי התעשקו עמו" ו"שטנה" – גם מים אין מספיק לכולם. זו המציאות.
באופן מפתיע, הדבר נכון גם כשמדובר בנושאים לא-חומריים, שאין להם, לכאורה, גבול ומידה – האהבה של אבא יצחק מספיקה רק לילד אחד, האהבה של אמא רבקה מספיקה רק לילד אחד. בכורה, והברכה הנובעת ממנה, יש רק אחת. זה המצב. ועל השאלה הנוקבת של עשו "הברכה אחת היא לך אבי?" – מושבת למעשה התשובה המצערת, שלאור השתלשלות העניינים התשובה היא – כן. ברכה אחת. בכור אחד.
ומה עושים כשהמשאבים מוגבלים? כשיש תחרות על ברכה? על מים? הפרשה שלנו, כך אבקש לטעון, מציגה שתי חוויות שונות שהן למעשה שני מודלים שונים. שני מודלים שיש בהם מהמשיכה ומהקסם, וגם מן הכאב ומהאכזבה. נכנה אותם לצורך הדיון שלנו מודל יעקב ומודל יצחק.
ומהו מודל יעקב?
אם יש משאבים מוגבלים, אז באופן טבעי נשאלת השאלה – למה לו יש ולי אין? למה הוא ולא אני? ואכן, יעקב עסוק מרגע הגחתו מהרחם ולמשך שנים ארוכות בנסיון לקחת, להשיג ולקנות את הבכורה שהיא רק לאחד, ולמרבה הצער מבחינתו – לאחיו עשו ולא לו.
בתחילת הפרשה, התמודד יעקב עם העובדה שלא הוא הבכור על ידי ניצול חולשתו של אחיו וקנייה ערמומית של הבכורה. בהמשך הפרשה, יעקב מתחפש לעשו בכדי לזכות בברכת אביו – ברכה המיועדת לאחיו עשו.
יעקב הוא גבר צעיר שיודע שבכורה יש רק אחת. ואביו אוהב את אחיו עשו, ורק אותו. יעקב יודע – אם ידע יצחק שהוא הבן העומד מולו – הוא לא יברך אותו. כמה כאב מסתתר מאחורי ההבנה הפשוטה הזאת. אמנם בכורה יש רק לאחד, אבל האם יצחק איננו יכול למצוא בליבו דברי ברכה ליעקב?
מהו אם כן מודל יעקב? יעקב מקבל כמובן מאליו שיש רק בכור אחד ובכורה אחת. הוא מבקש להיות הבכור והמבורך, ועל כן הוא מתחפש לאחיו התאום ומשיג במרמה ובערמומיות את הברכה המיוחלת.
כל כך קל לכעוס על יעקב – זו התנהגות לא מוסרית, שמנשלת אדם אחר, את אחיו התאום, מזכויותיו. זו תפיסה של מטרה שמקדשת את כל האמצעים. יעקב כל כך עסוק ב'מה מגיע לי' שהוא לא מתפנה לחשוב על מה מגיע לאחרים. כמה עצוב שיעקב איננו מאמין שיאהבו אותו בזכות מי שהוא, שהיותו יעקב – עם קול יעקב, ידי יעקב וריח יעקב – הם שיאפשרו לו לזכות בברכה שמיוחדת ומיועדת לו, ולא בברכת עשיו.
אבל האמת היא, שכל כך קל להיות יעקב – להיות אדם שמאמין שיש רק דגם אחד להצלחה, ושהדרך היחידה להצליח היא להתחפש באופן שיתאים לתיאור של "המוצלח". ובינינו, כמה פעמים, בשיחה או בפגישה, הרשיתי לעצמי ליצור רושם שאני מישהו אחר, או לפחות קצת אחר, כדי שיכבדו אותי? כדי שיאהבו אותי? ואולי יעקב שמרמה איננו מעוניין בברכה אלא דווקא באהבה של אבא? ומי איננו רוצה שיאהבו אותו?
יצחק, לעומתו, מתמודד עם קונפליקט על משאבים באופן אחר לחלוטין. הוא נמצא בגרר, והופך לאדם עשיר. כתוצאה מכך, מקנאים בו פלשתים ואבימלך אף מגרש אותו. ומה עושה יצחק? יצחק עוזב את גרר ושב וחופר את הבארות שסתמו הפלישתים לאחר מות אביו. יצחק נתקל במעשה של אלימות – של סתימת פיות של בארות. ומה עושה יצחק? מתלונן? מוחה? טוען בצדק שזכויותיו קופחו? לא. יצחק שב וחופר את בארות אביו. אותם בארות שנסתמו במעשה איבה חוזרים לספק מים חיים.
אבל, למרבה הצער, בזה לא תמו תלאותיו של יצחק. תפיסת המשאבים המוגבלים עדיין שרירה וקיימת. רועי גרר דורשים (ומקבלים) את שתי הבארות שזוכות, כאמור, לשמות עושק ושטנה.
ומה עושה יצחק? יצחק עוזב, שוב. יש שיאמרו "לוזר". יש שיאמרו שהוא מעדיף להתרכז בחיים, ביצירה ובחידוש במקום להשחית את זמנו על מריבות. הוא חופר באר אחרת – רחובות, שלא רבים עליה, ולאחר מכן ממשיך והולך לבאר שבע. הוא מקבל את ברכת אלוהים ולאחר מכן גם בקשה לכריתת ברית שלום עם אבימלך. מיד עם חתימת ההסכם מופיע מקור חדש של מים. הנה צצה לה כאן גישה אחרת – יש מים, אפילו בארץ מדברית. המשאבים אולי מוגבלים, אך לא כמו שהם נראים ממבט ראשון. יש בארות נסתרים שעוד לא גילינו, יש עוד מקורות מים שלא מיצינו. יש מספיק. לא צריך לריב.
אם כן, מהו מודל יצחק? יצחק הוא אדם שהשכיל לצבור לעצמו רכוש רב, אך כשמאיימים עליו ומנסים להתחרות בו – הוא קם ועוזב. הוא מותיר אחריו שובל נפלא של בארות מים חיים, של יצירה שופעת, אך הוא איננו מתעמת. אם המקום צר מלהכיל את כולם – הוא יעזוב. יש מספיק שפע בעולם כדי למצוא מים במקום אחר. יצחק הוא אדם שמקבל את, או לפחות איננו מנסה לצאת כנגד, התפיסה שהמקום צר מלהכיל שני אנשים. אם יש סכסוך על קרקע או על באר – יצחק יקום ויעזוב. איש שלום שנרתע מקונפליקטים.
כמה קל לכעוס על יצחק – כל כך מהר עוזבים? האם כל פעם שמישהו יאיים עליו הוא יעזוב ויתחיל מחדש? היכן העמידה על זכויותיו? לא נמאס לו להתחיל מחדש כל פעם? האם תמיד הוא יהיה בצד המפסיד? ומה בקשר לעמדתו המוסרית – הוא נותן לגיטימציה למדיניות אלימה של קיפוח זכויותיו בלי מחאה.
וכל כך קל להיות יצחק. לרצות לא להתעמת, להישאר נחמדה, לא להרגיז. לשמור על שלמותי המוסרית. לא להשחית את זמני על מריבות קטנוניות של רכוש. להתרכז ביצירה ובעשייה במקום בשיח של מקופחים.
אני מאחלת לעצמי ולנו לקחת מיעקב את האומץ לא לקבל כמובן מאליו חלוקה לא צודקת של אהבה ורכוש, אך לא במחיר התחפשות ונישול. אני מבקשת לקחת מיצחק את רוחב הלב והאמונה כי יש שפע של מים חיים, אך לא במחיר בריחה, נדודים וכניעה לאלימות.
וכך אומר לנו המדרש בבראשית רבה:
"כמה בארות חפר [יצחק]?… רבנן אמרי: חמש, כנגד חמישה ספרי תורה.
'ויקרא שם הבאר עשק' – כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את העולם;
'ויקרא שמה שטנה' כנגד ספר 'ואלה שמות' על שם 'וימררו את חייהם בעבודה קשה';
'וימצאו שם באר מים חיים' כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות;
ויקרא אותה שבעה כנגד ספר במדבר …
'ויקרא שמה רחובות' כנגד 'משנה תורה' [הוא ספר דברים], על שם: 'כי ירחיב' – כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ (פרשה ס"ד ח).
ועוד אומר לנו המדרש על הפסוק 'ויתן לך האלוהים מטל השמים' המופיע בברכתו של יצחק ליעקב: אומה [כלומר ישראל] שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה. הגשמים אינם יורדין אלא בזכותה, הטללים אינם יורדים אלא בזכותה, שנאמר: 'ויתן לך האלוהים מטל השמים' – לך, בזכותך ובך הדבר תלוי.
הלוואי שנצליח לדעת לחפור בארות תורה ומים חיים כמו יצחק אבינו, וללמוד מהברכה ליעקב כי בזכותנו ובנו הדבר תלוי.