הופעתו של אברהם מנתבת את הברכה למסלול חדש. לראשונה מופנית הברכה לאדם אחד. גם כאן מתקשרת הברכה לעתיד של "פרו ורבו", כאשר מובטח לו, לאברהם, להפוך ל"גוי גדול", אבל היא איננה אוניברסלית בטבעה. היא יוצרת הבחנה ומציינת את ייחודו של אברהם ביחס לאחרים ("משפחות האדמה").
משלב זה מועברת הברכה הלאה, אך לא עוד באופן קולקטיבי וגורף אלא בצורה פרטנית, תוך מתיחת הקו בין מי שנכלל בה לבין מי שנותר מחוץ לגבולותיה.
אם היה ספק כלשהי למי תעבור הברכה אחרי מות אברהם, שרה היא זו שדואגת להסיר את הספק. סמוך לאחר לידתו של יצחק היא פונה לאברהם בדרישה לגרש את הגר וישמעאל "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק" (כא' כ"ד) ואלוהים מאשר את דבריה, למרות מורת רוחו של אברהם: "שמע בקולה", מודיע אלוהים לאברהם, "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא', י"ג). אישור סופי למצב דברים זה מוסר הכתוב לקראת סוף פרשת 'חיי שרה': "ויהי אחר מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו" (כד', י"א).
את הברכה המופיעה בשלב זה נוכל לפרש כשילוב של המרכיבים שעלו בסיפור יצחק וישמעאל: אין כאן המשכיות גרידא, במובן הראשוני של "פרו ורבו". הכתוב, הרי, מספר מיד על השושלת שנוצרה בעקבות ישמעאל. שרה אומרת "לא ירש בן האמה", ואלוהים מתקן או מוסיף: "יקרא לך זרע". מדובר כאן אפוא על ירושה שתחומה מעבר לרכוש ושם, לארץ ומעמד. הברכה היא עתה האצלה של מורשת, של רעיון, של דרך החיים שתחילתה ב"לך לך".
השאלה המרכזית שתלווה את הקריאה בפרשת 'תולדות' היא השאלה מי מן הבנים ראוי היה לשאת את לפיד הברכה הלאה, אל הדור הבא. היא חולשת על סיפורם של המתחים הטבעיים בין אחים ובין הורים. התשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה, בעיקר משום הצמצום במעורבות האלוהית. אלוהים איננו מתערב ישירות בסוגיית הברכה לבנים. גם קודם לעת זקנתו של יצחק היה הדיאלוג בין יצחק לאלוהים הוא מצומצם ביותר, חסר מילים כמעט. אלוהים "נעתר" לבקשתו האילמת של יצחק לזכות אותו בילד, מברך את יצחק במעשיו אך מתגלה אליו רק פעם אחת ליד באר שבע. שם חוזר ה' בתמציתיות על נוסח הברכה לאברהם ומזכיר ליצחק את זכות אביו.
כאשר מחליט יצחק שהגיעה העת למסור את "הברכה" הלאה, עיניו כבר כהות והוא בוחר בבנו הבכור. אחת האגדות היפות המסבירות את יכולת הראייה הפגומה של יצחק מספרת כך:
"בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת ונשלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין – כהו עיניו" (בראשית רבה סה', ה').
מעמדה של העקידה עשוי להסביר לא רק את קוצר הראייה של יצחק אלא גם את הנטייה העקבית שלו להימנע מעימות ולהעדיף נסיגה על מאבק.
*
כאן נכנסת לתמונה רבקה.
רבקה, בניגוד ליצחק, ואולי בשל אופיו הפסיבי של בעלה, מצטיינת ביוזמה, בנחישות ובזריזות. בתקופת הריונה, בשעת צרה, היא איננה ממתינה להתגלות אלא פונה "לדרוש את ה'". כבר אז היא שומעת את הבשורה "ורב יעבוד צעיר". כאשר נולדים הבנים היא קוראת את התמונה לאשורה: היא יודעת מי מהם מסוגל וראוי לרשת את "הברכה" שתהפוך אותו לממשיכו של אברהם. כמו שרה בזמנה, שפנתה לאברהם עם הדרישה האכזרית לגרש את הגר, גם רבקה רואה מעבר לסיטואציה המיידית ומעבר לכאב הבלתי נמנע של הפגיעה בעשו.
רבקה איננה מבקשת לשנות את גורל בניה או להתחכם לו. להפך: היא מבקשת להביא למימושו של גורל זה. מכיוון שניתנה לה האפשרות להציץ במבט חטוף אל עתידם, היא פועלת מייד וללא היסוס. היא מבינה מה נדרש לעשות, היא מתגברת על הססנותו של יעקב ולוקחת על עצמה את הקללה – אם תופנה כזו אל יעקב.
ואז, לקראת סיום הפרשה, לפני שיוצא יעקב לדרך מחמת כעסו של עשו, מברך אותו יצחק בברכה החשובה באמת: ברכת אברהם. ברכת הממשיך. על כך אומר הפרשן בפרקי דרבי אליעזר "טוב אחרית דבר מראשיתו". נדמה שדווקא מעשה ה"תרמית" של רבקה גרם ליצחק לראות את מה שהתקשה לראות קודם – שיעקב הוא הראוי. זאת ועוד, עשו, השומע את נוסח הברכה ליעקב, מבין את מורת רוחו של אביו מן הנשים הכנעניות ויוצא אף הוא לחפש לו אישה בקרב קרובי משפחה מן הפלג האחר: ישמעאל בן אברהם.
כל אחד מהבנים פונה לדרכו ולגורלו. רבקה, שהייתה הכח המניע מאחורי המהלך המפותל הזה, סיימה את תפקידה. במובן מסוים קרה לה הדבר ממנו חששה יותר מכל: היא איבדה ביום אחד את שני הבנים. עשו שעדיין לא יכול היה לסלוח ויעקב, הבן האהוב, שנאלץ לברוח הרחק משם. רבקה יודעת את מה שיעקב רק מתחיל להבין: הברכה שהוא נושא באמתחתו איננה רק הבטחה להצלחה ולפריון. היא מייעדת לו גורל של כאב ומאבק.