"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ"
(מל"א, א, 1)
דוד כבר זקן, ועייף, וקר לו. הוא כבר לא לגמרי יודע מימינו ומשמאלו. במקום שמיכות מביאים לו נערה יפה שתשרת אותו. אולי קצת חום וחמלה אנושיים יחממו את גופו הזקן.
וברגעים האלה, שדוד כבר עייף וזקן וקר לו – כל האנשים שאמורים להיות אנשי שלומו, מתעניינים רק בשלומם שלהם. לא בדוד, לא בימיו המתקרבים אל קיצם, לא בממלכה שאחרי מותו, אלא בעצמם – מי ימלוך, מי מילדיו יהיה היורש, איזו מנשותיו תזכה שבנה ימלוך אחרי דוד. אדוניה, בנה של חגית מחליט שהוא המלך. אבל צדוק הכהן, בניהו בן יהוידע, נתן הנביא, שמעי ורעי – אנשי המלך דוד, לא תמכו במלכותו של אדוניה. אז מה עושים "אנשי דוד"? עוזרים לבת שבע לשקר לדוד, על מנת להמליך את שלמה במקום אדוניה. "יחי אדוני המלך דוד לעולם!" – כך נפרדת בת שבע מדוד אחרי שהוא נשבע שמלכותו תעבור לשלמה, בנה של בת שבע.
המלך דוד לא יחיה לעולם. שלמה ימלוך אחריו, הוא גם יבנה את בית המקדש, שנגזר על אביו דוד לא לבנות עקב פשעיו.
אנחנו בסיומו של שבוע בחירות. בחלק מהמקומות עוד יתקיים סיבוב שני. הפטרת "חיי שרה" התאימה לאירועי השבוע, וגרמה לי לתהות – מי הם אותם זקנים שמספרים להם סיפורים על מנת שיבחרו באדם הנכון? מי הם אותם מנהיגים שכבר זקנים מידי, אבל לא מוותרים על כס מלכותם? מה תפקידם של היועצים הפוליטיים המנבאים לנו נבואות שונות המשפיעות על הצבעותינו ומכאן על עתידנו?
חיים במדינה דמוקרטית הם לא יותר קלים ופשוטים. האינטרסים, הבריתות השונות והמשונות, הצורך להכריע ולבחור במועמד/ת "שלנו", וחלילה לא "שלהם".
הם נתנו לאחרים להחליט בשבילנו? האם נשכנע אחרות בצדקת דרכנו? האם נשים לב אל הזקן הזקוק לחום אנושי יותר מאשר ליועצים פוליטיים? האם נצליח לא רק לראות את הדבר הנכון עבורנו, אלא עבור החברה בכללה? האם נצליח לדרוש זאת גם ממנהיגנו? שאלות שראוי להיות מסוגלים להשיב.
שבת שלום