ההיסטוריונים של האמנות מספרים כי ליאונרדו דה וינצ'י צייר את הדיוקן לפי הזמנתו של סוחר בדים מפירנצה המכונה דל ג'קונדו. סוחר זה, שודאי שילם ממון הרבה כדי להנציח את דיוקנה של רעייתו חמורת הסבר, לא יכול היה להעלות בדעתו שליאונרדו אינו מצייר את חיוכה הנעדר אלא את חיוכה של אמו, חיוך הנוכח עמוק בתודעתו של האומן. כך לפחות על פי זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה.
במונחים פסיכואנליטיים, ליאונרדו, היחיד והמיוחד, אינו אלא כאחד האדם. ככל גבר, נגזר עליו לעבור את כל שלבי ההתפתחות, עם כל הכאבים הכרוכים בהם וללא הנחות. ליאונרדו הצעיר נהנה מאוד מתפנוקיה של אמו, מליטופיה החמים ומחיוכה המאיר אל מול פניו. בתנאים אלו, אך טבעי היה הדבר שיתעוררו רגשות אהבה עזים כלפי האם החנונה והרחומה. אלא שדמות נוספת קיימת בתמונה ומתחרה על האהבה הבלעדית הזאת, היא דמות האב. ליאונרדו הצעיר מתחיל להבין, אט-אט ובייסורים, שאהבה ארוטית לאמו איננה מעשית, הגם שחרדה תוקפת אותו מפחד נקמת הסירוס העלולה להתרגש עליו מצד אביו. זאת, עוד מבלי שקרא על תסביך אדיפוס הפרוידיאני. ליאונרדו, האומן המבוגר, אינו משתחרר מן הגעגוע לחיוכה של אמו ומן התשוקה למגע הענוג שלה, ולכן הוא "מתיק" את התשוקה הזאת אל האומנות, אל ציוריהן של נשים שחיוך הדומה לזה של אמו משוך על שפתיהן. וכך נולדה לה המונה ליזה, אשת סוחר הבדים, המחייכת חיוך מהוסס וחסר פשר.
הפסיכואנליזה מלמדת שליאונרדו, ככל בני האדם, חי את חייו על פי עיקרון אוניברסאלי. לפי עיקרון זה הגברים חייבים לשכוח את מה שהם כל כך רוצים, את האם, כדי לזכור משהו שהם יכולים לכאורה להשיג, נשים אחרות. נוכחותן של נשים אחרות, ברות-השגה, מאיצה את תהליך ההשכחה מן הבלתי מושג, ומתיקה את האנרגיות הללו מן הרצוי אל האפשרי.
תהליך דומה לזה שעבר ליאונרדו, וכנראה כל הגברים עלי אדמות, עבר על לא אחר מאשר יצחק אבינו. מיד לאחר שעבד-אברהם מגיע עם רבקה, אישה שטרם ראה, מתחיל סיפור אהבה בין השניים. המיוחד בסיפור האהבה הזה הוא שדמות נוספת, דמות שלישית, נוכחת-נפקדת בו. הדמות היא דמותה של שרה, האם: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה, שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ (בראשית כד, סז). רק לפי פשט הכתוב, ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת. יצחק בוחר להביא את רבקה דווקא אל אוהל שרה אמו. יש להניח שהיו עוד כמה אוהלים בסביבה, ואף על פי כן הוא בוחר באוהל זה. הרי כבר נאמר על אביו "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (שם יג, ב), כך שאוהלים לא חסרו. יצחק ודאי אהב את רבקה גם ללא קשר לאוהלה של שרה, אך הפסוק בוחר לציין את האהבה מיד לאחר שציין את הבִּיאה אל האוהל. ביאה מעין זאת, אפשר לנו לפרשה כמעשה האהבה בתוך האוהל. שם, בחיקה של רבקה, מוצא יצחק ניחומים על מות אמו.
הדמיון בין תולדות יצחק לקורותיו של ליאונרדו איננו מפתיע. בשני המקרים דמות האם משחקת תפקיד מרכזי, ובשניהם אין לבֵּן ברירה אלא למצוא תחליף אחר. הניתוח הפרוידאני, ככל שישמע חדשני ומודרני, יש לו רגליים גם בפרשנות על סיפור אהבתם של יצחק ורבקה. תרגום יונתן על התורה מציין כי יצחק מתאהב ברבקה משום שראה שמעשיה דומים לאלו של שרה. ניתן לפרש את הביטוי "מעשים" כהתנהגות. הליכותיה של רבקה דמו לאלו של שרה, ויצחק ער לכך מאוד. אם תרגום יונתן העמיד את טיב הקשר על התנהגויות, הרי שרש"י עושה צעד נוסף: "והרי היא שרה אמו כלומר, ונעשית דוגמת שרה אמו". רבקה האישה משמשת כדוגמה של שרה האם. מן הבחינה הפסיכולוגית, משמעות הדברים היא, שאדם השוהה עם רעייתו אינו אלא שוהה עם אמו. לדידו של רש"י זהו מנהגו של עולם: "דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת, כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו". לשיטתו של רש"י הולכים פרשנים רבים המאששים את הפרשנות המעין פרוידיאנית הזאת.
רבנו בחיי מציע אף הוא פירוש פסיכואנליטי מעניין. אם לפי הפסיכואנליזה העובדה שאדם נושא אישה היא למעשה מעין שחזור של מה שאבד, אותה אהבה ארוטית לאם, הרי שרבנו בחיי מנסח זאת כך "כי התעורר האהבה הקדמונית". דהיינו, אותה אהבת אם, שחווה האדם בשחר ילדותו, מתעוררת שוב עם בואה של האישה החדשה. לפיכך אין מדובר אלא באותה האהבה, אם כי בשינוי הגברת.
הרעיון של היות האדם עם רעייתו בעודו מהרהר באחרת, אינו זר ליהדות: "שאלו את אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל. אמרו לה: מפני מה בניך יפים, ובשעת תשמיש מהו אצלך? אמרה להם: לא היה מספר עמי, לא במשמרה ראשונה, ולא במשמרה אחרונה, אלא בבינונית. מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. אמרתי לו: כל כך למה? אמר לי: שלא תעלה על דעתי באשה אחרת, ונמצאו בניי באים לידי ממזרות (מסכת כלה א). מעניינת היא העובדה, המקרית לדעתי, שלאשת רבי אליעזר קראו דווקא "אימא". בסיפור זה אין אזכור של האם, אלא רק "אישה אחרת". עם זאת, גם מבחינת המספר מטעם חז"ל האפשרות העקרונית של נוכחות צד ג' במעשה האהבה קיימת גם קיימת.
הזהר מפתח, כך נדמה, את הרעיון הפסיכואנליטי לשיאו: "רבי יהודה אמר: כשם שדיוקנו של יצחק היה כדיוקנו של אברהם… כך גם רבקה, דיוקנה היה ממש כדיוקנה של שרה" (זוהר ח"א קלג/א). הדמיון הגנטי שבין יצחק לבין אביו יכול להיות מובן בהחלט, אך איזה מקום יש לדמיון בין שתי נשים רחוקות?! אם יש דמיון בתווי הפנים של השתיים, הרי שלא רק בתודעה שוהה יצחק עם אמו, אלא שכמעט בפועל. הרעיון המבעית הזה, שאינו יכול להתקבל לא על דעתו של החתן הצעיר ובודאי לא על דעתה של כלה בתולה, אף הוא אינו זר ליהדות. כשם שבסיפורה של אימא שלום עלתה האפשרות של הרהור באישה אחרת, כך קיימת גם האפשרות של הרהור באם: "הַבָּא עַל אִמּוֹ בַּחֲלוֹם, יְצַפֶּה לְבִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא" (משלי ב). הַבָּא עַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה, יְצַפֶּה לְתוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", אַל תִּקְרֵי, "מוֹרָשָׁה", אֶלָּא, "מְאֹרָשָׂה". הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ בַּחֲלוֹם, יְצַפֶּה לְחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז). הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ בַּחֲלוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא" (עין יעקב ברכות קכג). השורה הארוכה של הטבות עקב חלום על דברים אסורים בהחלט, כמו גילוי עריות, מלמדת שאיסורי העריות, לדעת חכמים, אינם תקפים בממלכת החלום. תחת לגנות את החולם מבטיחים לחולם גמול רב, כמעין עידוד על חלום רע. במקרה שכזה, אפשר לומר, אין "הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה קָשִׁין מֵעֲבֵירָה", אלא אדרבה, רצויים הם בשל השכר שבצידם. האם אין כאן סוג של תפיסה פסיכואנליטית המכירה ומקבלת את קיומן של התרחשויות נפשיות בתחום הבלתי מודע?!
ביסוד הדרשה הנ"ל מונחים הפסוקים הבאים: "בְּנִי, אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה. כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ" (משלי ב, א-ג). פסוקים אלו אין להם דבר וחצי דבר עם גילוי עריות, גם אם בהרהור בלבד. הגמול המופיע בדרשה, הלקוח מפסוקי משלי, על חלום-האם מפתיע – "בינה". ישנו מעין מעבר חד מן המישור הפיזי למישור הרוחני או האינטלקטואלי. עובדה זו אפשרה לפרשנים בני ימינו לעקר את העוקץ האימתני של רעיון זה. כך הפסיכולוג רפי ועקנין: "המושג בא-על מקפל בתוכו משמעויות רבות הקשורות זו בזו: אהבה, אחדות, התחברות והתקשרות. כל אלו יסודן בספירה של היחס הרגשי שבין האם לילד, אבל הן חורגות הרבה מעבר לספירה ראשונית זאת. אלו הם מושגים המתארים גם התרחשות בספירה של הרוח. כלומר "בא-על" יוצא מידי פשוטו, עריות, ובא אל משמעו – פעילות שכלית המביאה לידי בינה (ר. ועקנין, זהות יהודית, עמ' 87). ועקנין מסיים את מאמרו בציטוט מ"פני אדם" של מרטין בובר: "מי שמעמידהּ על הליבידו בלבד אינו אלא מפשט וּמְבָהֵם את המציאות האנושית" (מ. בובר, פני אדם, 354).
ייתכן בהחלט שהרחקנו לכת בכך שהעמסנו על יצחק כמה תיאוריות פסיכולוגיות של ימינו. כאילו אמרנו, לא די לו ליצחק בשתי המגה-טראומות שעבר על ידי בני משפחתו. הראשונה בנערותו, בעת שכמעט נשחט על ידי אביו-מולידו אברהם, במעשה העקדה, והאחרונה בזקנותו, בעת שהושם לו מכשול בפני עיוור על ידי לא אחר מאשר בנו במעשה הרמייה של יעקב. עודו בוכה על הראשונות, ואנו מחשידים אותו עתה שדמה בנפשו, אמנם באופן בלתי מודע, את שרה אמו בעת ששהה עם רבקה אשתו. על זאת ניתן בהחלט לומר, רב לכם, או ליתר דיוק רב לנו, ולכן נסתפק בכך. ואולי התעלמנו מן העובדה שכל מה שביקש יצחק הוא נחמה אנושית פשוטה. נחמה שנמצאה לו על ידי רבקה רעייתו. מי מאתנו לא זקוק לכך? שהרי "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע… כולנו רוצים לאהוב… כדי שיהיה לנו טוב" (נתן זך), "הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות" (ח"נ ביאליק), או במילים אחרות "לפעמים אני לפעמים אתה כה זקוקים לנחמה" (רחל שפירא). ויהי רצון שנמצא נחמות לרוב מדווי ליבנו.