(ויקרא י"ב 3) – כאשר נולד תינוק זכר למשפחה יהודית, הוריו מצווים למול אותו ביום השמיני לחייו. מעשה זה הוא יצירת הברית בבשר ממש בין הרך הנולד לבין אלוהיו, מורשתו ועמו. מילת העורלה משמשת כסמל מאז בריתם של אברהם אבינו, ישמעאל בנו וכל הזכרים באחוזתם של אברהם ושרה, ובהמשך גם יצחק נימול והוכנס אל ברית זו ומשם המשיכה המצווה אל הצאצאים הזכרים במשפחה-בעם לדורותם.
"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית י"ז 11) אמר ה' לאברהם; "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א 17) אמר ה' למשה.
מה קורה ומה יש לעשות כאשר שני האותות הללו – אות ברית המילה ואות השבת – נפגשים? אם בן נולד בשבת ולכן היום השמיני לחייו הוא שבת, ואם הבן בריא ויכול להתמודד (לפחות מבחינה גופנית-רפואית) עם ההתערבות הכירורגית בגופו הרך, האם אחד האותות גובר ודוחה את השני? האם מלים בשבת או שדוחים את המילה בפני מנוחת השבת? או שאין כאן שום התגברות ודחיה אלא שילוב וחיבור של קדושה בקדושה, של ברית בברית?
לכתחילה, מעשה המילה כולל בתוכו כמה וכמה פעולות שאסורות בשבת לכל צורך אחר. הרי אין לחתוך איבר מגוף חי ואין לחתוך משהו המחובר לגוף האדם (גזירת צפורניים או שיער), אין להכין רפואות בשבת, יש חפצים שאין נוגעים ומטלטלים אותם בשבת ("מוקצה") וגם חפצים שמותר לטלטל בתוך רשות אחת אין לטלטל אותם אל רשות אחרת. בכך, לכאורה, נאסרו הסכין ושאר כלי המילה וכן עצם המילה עצמה. אלא שכבר המשנה האחרונה בפרק י"ח של מסכת שבת, משנה העוסקת בלידה בשבת ובסיוע ליולדת (ומורה שמותר לחלל עבור היולדת את השבת) חותמת במילים "וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת". בכך כבר נאמר הכלל הגורף, אך המשנה מפרטת ומסבירה מה הם צרכי המילה המותרים ובאיזה אופן.
משנה א' של פרק י"ט חושפת בפנינו את מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא. רבי אליעזר התיר עשיית כל מלאכה הקשורה לברית המילה, ובכלל זה עיבוד המתכת להכנת הסכין בשבת ממש ואף כריתת עצים והכנת פחמים לשם כך. רבי אליעזר אף מדגיש שאם לא הביאו את הסכין אל מקום ביצוע הברית לפני כניסת השבת יש להביא את הסכין בשבת מגולה, נראה לעין, כדי שכולם יוכלו לראות את הסכין המוחזק בשבת ומועבר ממקום למקום וידעו עד כמה חביבה (אהובה, חשובה) מצוות המילה שהיא משנה את כללי השבת. לעומת רבי אליעזר, רבי עקיבא קבע כלל המגביל את השינוי בכללי השבת לשם ביצוע המילה ואמר "כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת" כלומר – מה שאפשר לעשות לפני שבת לשם המילה אי-אפשר לעשות בשבת עצמה, ומה שאי-אפשר להכין מראש יש להכין בשבת עצמה. להלכה נתקבלה ונפסקה עמדתו של רבי עקיבא. נשים-לב כי ההגדרה היא "דוחה את השבת", כיון שמה שמותר לעשות כבר אינו חילול שבת – מה שמוגדר כמותר גובר על כללי השבת הרגילים, עולה עליהם, יוצר בשבת חלון של אפשרות אחרת לשמור על קדושתה.
משנתנו עצמה מפרטת את מעשה המילה עצמה ומגדירה מה עושים ובאיזה אופן. המילה, חיתוך העורלה, וכן הפריעה ומציצת הדם נעשים בשבת כבכל יום אחר; חובשים את מקום החיתוך ושמים על החתך חומר רפואי (במשנה – תבלין הכמון ותערובת של יין ושמן), אך את אלו צריך להכין מראש. אם לא הכינו מראש, המוהל יכול להכין ולהניח אותם על מקום החתך אך דרך הכנתם צריכה להיות שונה מהכנתם ביום חול. אם צריך תחבושת נוספת מביאים אותה אפילו מרשות אחרת, אבל לא אוחזים אותה ביד כמו בכל יום אחר אלא קושרים אותה על האצבע, כאילו התחבושת משמשת כבר כפריט לבוש על אצבעו של המביא אותה. כשיגיע אל המקום בו נערכת הברית יפשוט את הבד מאצבעו והוא ישמש כתחבושת.
עד כאן פירושה של המשנה. דרכו של רבי עקיבא עולה מתוכה באופן ברור: ברית המילה נערכת בשבת, משנה את הכללים הרגילים, ייחודה וחביבותה מעמידים אותה מעל כל מעשה אחר, ובכל זאת לא כל כללי השבת נופלים בפניה.
כאקט רפואי, המילה אינה מעשה של פיקוח נפש, ובכל זאת היא מתאפשרת כמו התערבויות רפואיות מצילות חיים. ניתן לראות בכך רמז לכך שברית המילה נותנת משמעות לקיום, טעם לחיים המהווה צורך בסיסי כל-כך לזהות היהודית עד שביצועה נהיה שקול לפיקוח נפש הדוחה את השבת.
על משנה א' נאמר בתלמוד הבבלי כך:
ת"ר [לימדו רבותינו]: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.
על אף מה שלמדנו קודם על התקבלותה של עמדת רבי עקיבא, יודעים חכמי התלמוד לספר לנו (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ק"ל עמוד א') שבמקום שבו גר רבי אליעזר נהגו על-פי שיטתו והיו מכינים את הסכין לברית המילה בשבת עם כל מה שכרוך בכך. לכך מצרפים פרט מידע נוסף: במקום שבו גר ר' יוסי הגלילי הקפידו על חוקי הכשרות בצורה אחרת מהמוכר – היו אוכלים בשר עוף עם חלב. לאחר המידע מגיע גם סיפור: אדם בשם לוי הגיע לביתו של אדם בשם יוסף ושם הוגש לו עוף בחלב והוא נמנע מאכילתו. כשהגיע לוי אל ביתו של רבי יהודה הנשיא הוא סיפר לו על כך ודרש שיוטל חרם על יוסף משום שחרג מכללי הכשרות. רבי יהודה הנשיא לא נבהל משינויי הכללים ודרכי ההתנהגות. הוא מסביר ללוי שייתכן שהרב של יוסף נהג על-פי פסיקתו של רבי יוסי הגלילי והתיר לאכול עוף בחלב, ולפיכך יוסף נוהג בדיוק כפי שרבותיו פסקו, גם אם הדבר זר ומוזר ללוי. רבי יהודה הנשיא אפילו יודע לצטט באופן מכבד את הדרך הפרשנית שאיפשרה את הכלל השונה. ולסיום מובא שם סיפור נוסף, על עיר אחת בארץ ישראל (שמה לא נמסר לנו) שבה המשיכו לנהוג לפי שיטת רבי אליעזר: לכרות עצים, להכין פחמים ולעבד את הברזל לסכין לברית המילה וכל זה בשבת עבור ברית מילה שחלה בשבת. ומה עלה בגולה של עיר זו? אף אדם לא מת בה טרם זמנו, וכשנגזרו על יהודי ארץ-ישראל גזירות שאסרו בכלל את ביצוע ברית המילה, רק על עיר זו לא נגזרה הגזירה.
המפגש בין קדושת היום השביעי לקדושת היום השמיני, יום ברית המילה, מדגים עבורנו את האפשרות לראות בהתנגשות בין ערכים מקודשים דווקא את ההזדמנות לשלב בין הקדושות, לבחור את הערך החשוב יותר ולנהוג על-פיו ואף להכיר בכך שהבחירות של נשים ואנשים אחרים סביבנו תהיינה שונות ובכל-זאת מבורכות כשלנו. ההלכה של רבי יהודה הנשיא לא השתנתה בעקבות סיפורו של לוי והוא גם לא הרגיש צורך להחרים את "האחר". ההלכה התלמודית המשיכה את דרכו של רבי עקיבא, אך ידעה לספר בשבחם של אנשי העיר שנהגו בדרך אחרת. השוני מעלה בקודש ולא מוריד מכבודו של איש. ההתנגשות בין הקדושות מולידה שילוב חדש שכולו קודש, שמאפשר מקום ייחודי לכל קדושה בנפרד ולשתיהן יחד. החיבור בין אות השבת לאות ברית המילה מהווה אות חדשה – ברית של קדושות נפגשות.