את המשנה הראשונה במסכת שבת ניתן לקרוא כמעין כותרת לכל שיבוא לאחריה. משנה זו מציעה את היסודות לבניין השבת של חז"ל, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רעיונית וערכית.
יציאות השבת
מסכת שבת במשנה יכולה הייתה להיפתח באמירה פיוטית ומרגשת על משמעות השבת, או באזכור המקורות המקראיים המציינים את הטעמים לזכירתה ולשמירתה. לחילופין, יכולה הייתה המסכת להיפתח ברשימת המצוות המעצבות את השבת כיום מקודש, כ"ארמון בזמן". במקום כל אלה, בוחרת המסכת להיפתח במה שנראה כפרט שולי מהלכות שבת – ענייני הוצאה מרשות לרשות. מדוע?
האיסור להוציא חפצים בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד (ולהיפך) מופיע במשנה במפורש במסכת שבת ז:ב, כאחד מל"ט אבות המלאכה האסורים בשבת. במקרא, ירמיהו מזכיר איסור זה בפנייתו לאנשי יהודה: "הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ירמיה יז, 22-21). בדבריו, כך נדמה, מרומזות שתי המשמעויות של הביטוי "משא" – זו הנוגעת להעברת דבר ממקום למקום וזו הקשורה במסחר (משא ומתן) – שתיהן, כמובן, אסורות בשבת.
בתורה עצמה אין מופיע איסור זה באופן מפורש, אולם נזכר בה ציווי אחר הקשור לעניין זה. כאשר מסרב העם לנהוג במצוות ה' להימנע מאיסוף המן בשבת, פוסק להם משה: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, 29). כלומר, במהלך השבת יש חובה להישאר בתחום אחד מוגדר ולא לצאת משם. כך הבינו זאת גם תרגומי המקרא הראשונים (כדוגמת תרגום השבעים והפשיטתא), וייתכן שגם מחברי ספר היובלים ויוצרי ברית דמשק.
בהלכה החז"לית לעומת זאת, צומצם איסור זה למינימום. בנוסף, יצרו חז"ל את כלי המופלא הקרוי "עירוב", שלמעשה מבטל את האיסור על העברת חפצים מרשות לרשות בשבת. כיוון שחוט העירוב מאחד באופן סמלי את כל רשויות היחיד והרבים שבתוכו, הוא הופך אותן לרשות הלכתית אחת, שבתוכה מותר לטלטל משאות בשבת.
הבחירה של המשנה לפתוח בביטוי "יציאות השבת" מזכירה, אם כן, ללומדיה את בחירתם של חז"ל בדרך ההקלה וההיתר – בניגוד למשתמע מן התורה, בהלכה "שלנו" יש אפשרות ליציאה ולהוצאה בשבת.
רמיזה נוספת בכיוון זה מספקת המשנה כשהיא מפרטת את האפשרויות ההלכתיות להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך, במקום בו אין עירוב.
בשתי הדוגמאות האחרונות של המשנה, מתוארים מקרים בהם העברת חפץ מרשות לרשות נעשית בשיתוף פעולה בין הנותן והמקבל – "פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן (בעל הבית) לתוכה והוציא (העני)". לפי המשנה, במקרים אלה שני האנשים פטורים מעונש. הלכה זו נלמדת מן התורה באמצעות מדרש על הפסוק: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" (ויקרא ד, 27). לפי המדרש, הביטוי "בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת" מלמד שראוי לעונש "העושה כולה, לא העושה מקצתה" (ספרא, דבורא דחובה ז' ועוד מקומות). כלומר, מי שמבצע רק "חצי עבירה" אינו נענש. על עיקרון זה מבוססת ההלכה ששני אנשים המבצעים יחד מלאכה אסורה בשבת, פטורים מעונש, אם מלאכה זו יכולה להיעשות בידי אדם אחד בלבד (וראו למשל ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).
כלל זה, שמקל מאוד את האיסור התורני הגורף על עשיית מלאכה בשבת, נרמז גם הוא במשנה הראשונה של המסכת, ומזכיר ללומדיה את הדרך ההלכתית של חז"ל, המכוונת להקלה ומשתמשת לשם כך ביצירתיות המחשבתית בה ניחנו, ובַחֵירוּת הפרשנית אותה קיבלו על עצמם.
העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים – אילו רצתה המסכת להדגים בפנינו, באמצעות משנתה הראשונה, רק את תפישתם ההלכתית של חז"ל בעניין השבת, יכולה הייתה לבחור בדוגמאות אינספור להלכה הנדונה. בחירתה לפרט את ההלכה דווקא באמצעות מפגש בין בעל-בית לעני המשחר לפתחו, אינה סתמית. נדמה לי, כי בבחירה זו מבקשת המשנה להזכיר ללומדיה את המשמעויות הדתיות, הערכיות, החינוכיות והמוסריות של השבת.
הרעיון שהשבת אמורה לאפשר מפגש שוויוני – עד כמה שאפשר – בין אנשים ממעמדות שונים, נזכר בשני הנוסחים של עשרת הדיברות: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, 10 וראו גם דברים ו, 14). ההימנעות המשותפת ממלאכה גוזרת דמיון בין בעל הבית לעבד, בין היהודי והגר, ובשל כך יוצרת (לפחות בתיאוריה) יום בשבוע בו אין היררכיות.
בדברי ישעיה, מחבר הציווי האלוהי את שמירת השבת יחד עם הצדקה: "שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה… אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע" (ישעיה נו, 2-1).
בחלק מהעדות נהוג לומר בקידוש של שבת את הפסוקים מישעיה, המבטיחים גאולה למייחדים את השבת ומקדשים אותה במעשיהם: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה נח, 14-13). בהקשרם, מופיעים פסוקים אלה כחלק מרצף של דרישות ליחס מוסרי וצודק לעניים והמוחלשים בחברה: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ… וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (שם, 10-7). ההבטחה הגאולית שבסוף הפרק תתגשם, אם כן, רק לאלה שיצליחו לחבר ל=את שמירת השבת שלהם עם מענה לרעבים, הפושטים ידם מבחוץ פנימה.
המשנה הראשונה במסכת שבת, היא מעין חלון ראווה למסכת כולה. ממנה נגלים לעיני המתבוננים פניה של השבת החז"לית. זו שבת, שהפרקטיקה המעצבת אותה מבוססת על יצירתיות פרשנית ומכוונת להקלה ולאיפשור החיים. זו שבת, שמשמעותה הערכית היא במפגש בין "נותן" ו"מקבל", בין "פנים" ו"חוץ", בין מוסר וקדושה.