עֲקָרָה
מלים: רחל
לחן: אחינועם ניני
בֵּן לוּ הָיָה לִי!
יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד. קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" – אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.
מוזמנים להאזין גם לביצוע חווה אלברשטיין ללחן שקצת נשכח של דרורה חבקין.
בסיפורי משפחת האבות והאמהות בספר בראשית יש כמה שיאים רומנטיים בלתי נשכחים. רק לפני שבועיים קראנו בפרשת "חיי שרה" כיצד רבקה נופלת מן הגמל בראותה לראשונה את יצחק, בעלה המיועד. היא אמנם נשאלה לדעתה אם ברצונה להינשא לו, אך ענתה בחיוב בטרם פגשה אותו אישית. והשבוע בפרשת "ויצא" – אהבה ממבט ראשון. יעקב ממתין עם רועי צאן ליד הבאר בחרן עד שיתאספו במקום מספיק אנשים שיוכלו לגלול מעל פי הבאר את האבן הכבדה שחותמת אותה.
וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל
פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:
בראשית כ"ט, ח'
ברגע שרחל בת לבן נגלית לעיניו לראשונה הוא מתמלא בכוחות פלאיים ממש, וללא כל עזרה מצליח לגלול את האבן לבדו:
בראשית פרק כט
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
שם, ט'-י"א.
ההתאהבות הפתאומית גורמת ליעקב להתנהגות לא כל כך קונוונציונאלית. האדרנלין מאפשר לו לא רק עוצמה פיסית בלתי רגילה כי אם גם תעוזה, אולי אפילו חוצפה, ומביא אותו לעירבול גדול של רגשות שסופו בבכי. בעניין זה שואל הפרשן ר' חיים פלטיאל:
תימא הוא שנשק אשה שלא ראה מימיו !
ועוד שבכה ואין נשיקה ע"י בכיה.
ר' חיים שואל את השאלה המתבקשת – כיצד יכול אדם לגשת לאשה זרה לו לחלוטין ולנשק אותה, ואיך ייתכן שפרץ מייד אחר כך בבכי, הדברים אינם מתיישבים זה עם זה.
פירושו של ר' חיים היא שלא מדובר בנשיקה במובן הרגיל של המלה אלא שהמלה "וישק" נגזרה מאותו שורש של המלה תשוקה – יעקב מאד רצה ברחל והשתוקק אליה. בכיו נבע מכך שצפה את העתיד לבוא וידע שהיא תמות בטרם עת ושהם לא יזכו לקבר משותף או מכך שאין לו מתנות ראויות להעניק לה:
לכן יש לומר שהוא כמו "ואל אשך תשוקתך", ועי"ל שהיה תאב ליקח אותה שראה שיהיה לה בנים שבחלקם יבנה ב"ה "וישא קולו ויבך" לפי שלא תקבר(י) עמו ועוד שבא בידים ריקניות.
לעומת פלטיאל שמסביר שלא הייתה כאן באמת נשיקה, פרשנים אחרים מסבירים שאין מדובר בנשיקה רומנטית מתוך פרץ של התאהבות, אלא בנשיקה של קירבה לבת דודו:
ר' תנחומא אומר אף נשיקה של קריבות שנאמר וישק יעקב לרחל למה שהיתה קרובתו:
פירוש רד"ק לשמואל א' פרק י'
הפרשנים מנסים, אם כן, להרחיק אותנו מן הרומנטיקה, אך המשך הפסוקים מוביל אותנו אליה חזרה. יעקב נדרש לעבוד בעבור רחל במשך שבע שנים. המטרה הייתה כה נפלאה וחשובה בעיניו שהוא נהנה מכל רגע, פשוט לא הרגיש איך הזמן עובר:
וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים
וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
בראשית כ"ט, כ'.
מעניין לציין שהתורה איננה מסגירה את רגשותיה של רחל עצמה. מסופר לנו שיעקב אוהב אותה, שלאה חשה בקיפוח בכך שהוא אוהב את אחותה ולא אותה, ומקווה לרכוש את אהבתו בכך שהיא יולדת לו בנים (תקווה שמתבדה). אך דומה שרחל איננה צד בסיפור. לא ברור אם הנשיקה בפרט, ומערכת היחסים המתפתחת בכלל, נעמו לה. אנחנו שומעים על רגשותיה רק ביחס לעקרותה. היא מבקשת אהבת ילד, ולא בהכרח אהבת גבר, הקנאה שלה בלאה נובעת מן הפוריות של לאה ולא מן הקשר שלה עם יעקב. את התסכול העמוק שלה מביעה רחל במלים קשות:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
בראשית ל', א'.
וכאן עולה השאלה האם באמת אהב יעקב את רחל? יעקב הוא אחד מני גברים רבים במקרא שנשותיהם עקרות.
גבר אחר שהיה נשוי לעקרה – אלקנה – מבחין במצוקתה של אשתו – חנה- ומנסה לנחם אותה, וזאת על אף שלו עצמו יש ילדים מאשתו השניה, פנינה.
וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים:
שמואל א', א', ח'.
אפילו יצחק, האב הפאסיבי והנרפה, עשה מעשה כדי לטפל בעקרות של אשתו רבקה, הוא הבין את מצוקתה, ואולי היה כמה לילד גם בעצמו, ולכן התפלל תפילה מיוחדת שאף נענתה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא
וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
בראשית כ"ה, כ"א.
ואילו יעקב, ששבע השנים שעבד כדי לקבל את רחל היו בעיניו כימים אחדים, לא מוצא בלבו טיפה של חמלה כלפי מצוקתה:
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר
הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:
בראשית ל', ב'.
אני אשם שאת עקרה? הוא שואל. במקום הזדהות ונחמה רחל יכולה למצוא אצלו רק כתף קרה בתוספת נזיפה שמידת האמונה שלה בקדוש ברוך הוא איננה מספקת. כמו שאמר רבנו שלמה ארצי, יש לו דרכים משונות לומר לה שהוא אוהב.
מרחל אמנו עד רחל המשוררת נשים מחפשות דרכים להביע את כעסיהן ותסכוליהן. רחל אמנו היא לא אגדה גדולה מהחיים, אלא דמות של ממש. לא אם צדיקה וחסרת כל מגרעות, אלא אחת שאפשר להזדהות אתה, לכאוב את כאביה, ובעזרתה להרשות לעצמנו גם לכאוב את כאבינו.