זמר לשבת: פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא נפתחת בתיאור טקס הבאת הביכורים לבית המקדש:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

דברים כ"ו

במהלך טקס הבאת הביכורים אל "המקום אשר יבחר" – הביטוי שמשמש את ספר דברים בהתייחסות לריכוז הפולחן במקום אחד – מוקרא טקסט שאנו נוהגים לכנות בשם "מקרא ביכורים" – אותה פרשיה מן התורה שההגדה של פסח דורשת אותה באריכות ופותחת במלים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי".

מעניין לציין כי בניגוד גמור למרבית תיאורי עבודת הקרבנות בתורה, שמפרטים את בעלי החיים או חלקי הגוף שיש להקריב, החלק הפיסי של הבאת הביכורים הוא כמעט זניח. את מקומו של החלק הזה ממלא החלק טקסי- הצהרתי שנעדר כמעט לגמרי מתיאורי הקרבנות בתורה: האיכרים נדרשים לעמוד לפני הכהן ולספר את סיפורו של עם ישראל:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

שם

ההיסטוריה הישראלית מתוארת כאן ממש מראשיתה, וגם בכך יש ייחוד. על פי רוב נקודת הייחוס ההיסטורית להתגבשותו של עם ישראל הינה יציאת מצרים, ואילו כאן, אנו מרחיקים אחורה אל "לך לך" ומזכירים כי ראשיתו של עם ישראל בהגירה. הארץ אמנם הובטחה לאברהם אבינו ולצאצאיו, אך היא לא ארץ הולדתו הפיסית של אברהם, והקשר שלנו ושלו אליה נבנה במהלך חייו ובמהלך הדורות הבאים, כחלק מן הברית המתגבשת בין עם ישראל לאלהיו.

דומה שהטקס הזה מכיר היטב את הפסיכולוגיה האנושית – הוא ממקד את תשומת הלב על רגעים של שפע, שעלולים לגלוש לשביעות רצון עצמית. הנטיה הטבעית שלנו היא להזדקק לאלהים ולתפילה בעתות מצוקה וקושי, ולייחס לעצמנו את ההישגים שבאו בזכות עמל וכישרון. דווקא ברגעים האלה התורה מבקשת מאיתנו בעזרת טקס הבאת הביכורים להיזכר במקור האלהי של השפע, ובכך שלא תמיד ישבנו בטח על אדמתו ונהנינו מפרייה.

את השיר המוכר "מלאו אסמינו בר" אפשר לראות כמעין גרסה חילונית-חלוצית של טקס הבאת הביכורים. זהו שיר מלא בשמחה ובהכרת תודה על האסמים המלאים והבריאות השופעת. את התודה לאלהים מחליף סוג אחר של תודה. העבודה שמתוארת בשיר היא לא עבודת האלהים כי אם עבודת המולדת. המולדת היא זו שדורשת מאיתנו לעשות את הטוב, שביעות הרצון שלה היא המדד להצלחה של המפעל הציוני. כמו האלהים בטקס הבאת הביכורים המולדת היא המקור לטוב, היא זו שמצווה אותנו להמשיך לעשות טוב ואותה החלוצים מצווים להמשיך לעבוד.