זמר לשבת: פרשת כי תשא

עגל הזהב

מלים: מאיר בנאי

לחן: אהוד בנאי

בעברית ששגורה בפינו "עגל זהב" הוא סמל לדבר מה רדוד או נבוב שההמונים נוהים אחריו. אנחנו קוראים בשם "עגל זהב" לתכנית טלוויזיה פופולארית שהפכה להיות שיחת היום, או לחפץ ממותג שהפך להיות פופולארי ואפילו כמעט הכרחי כדי לשמור על מעמדו והשתייכותו החברתית של אדם.

השבוע אנו קוראים בפרשת כי תשא, שבמרכזה עומד סיפור עגל הזהב. האם "עגל הזהב" של בני ישראל דומה ל"עגלי הזהב" של ימינו?

לאחר שבני ישראל ממתינים למשה זמן רב, הם מתחילים לחוש בחוסר ביטחון:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר,
וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:
קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ,
כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם –
לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו.ֹ שמות ל"ב, א'

מהו הדבר שבני ישראל חסרים אותו ובעטיו הם פונים אל אהרן בדרישתם? לא קל להבין זאת מתוך פשט התורה, והיטיב לנסח את הקושי שבקריאת הטקסט כאן הפרשן "תולדות יצחק" בפירושו לשמות ל"ב:

בענין העגל יש ספיקות רבות. … הספק השני … מה היתה כוונתם באמרם "עשה לנו אלהים"?

אם כוונתם עבודה זרה – איך אמרו "כי זה משה האיש", שמשה אינו אלוה? ואם כוונתם מנהיג במקום משה – איך אמר "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו ויאמרו אלה אלהיך ישראל"?

ה"תולדות יצחק" מצביע על כך שמפשט התורה לא ברור מהי מטרתם של בני ישראל בפנייתם אל אהרן. הם מבקשים ממנו לעשות להם אלהים, אך מהי הסיבה לכך ? הנימוק שלהם הוא "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו". בני ישראל מוטרדים מהיעדרותו המתמשכת של המנהיג, ואם כך הם פני הדברים, מדוע הם מבקשים לעצמם אלהים חדש ולא מנהיג חדש?

אפשר לתהות גם לגבי התפקיד שהם מייעדים לאלהים שאותו ייצור עבורם אהרון "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". הדבר שאותו בני ישראל חסרים הוא מישהו שיילך לפניהם, שיוביל אותם. האם הדבר שהם חשים בחסרונו הוא אלהים, או שמא דמות של מנהיג אנושי?

את הבלבול הזה בין אבדן אמונה לבין אבדן מנהיגות מתאר שירו של אהוד בנאי:

אֲנַחְנוּ כָּאן בְּלב מִדְבָּר,
צְמֵאִים לְמַיִם חַיִּים.
וְאַתָּה עַל רֹאש הָהָר
מֵעַל הָעֲנָנִים.
אֵין שוּם אוֹת,
אֵין סִימָן

לא ברור האם האות המצופה והמיוחל הוא ממשה שבושש לרדת מן ההר, או שמא מאלהים עצמו, האם זו ציפיה למנהיג שיחזור למרגלות ההר כדי לעשות סדר, או לניצוץ אלהי, בקשה להתגלות שתחזק את האמונה בכח עליון מארגן ומשגיח.

בהיעדר כל סימן אלוהי, הכמיהה לאלהים מתחלפת בכמיהה למנהיג:
אֵין מִי שֶיַכֶּה על סֶלַע
מִי יִתּן כִּיווּן
בַּאֲפֵלָה …

עגל הזהב בשירו של בנאי איננו משאת נפש, כי אם ברירת מחדל:
הוּא לֹא יוֹרֵד מֵרֹאש הָהָר,
הוּא לֹא יוֹרֵד אֶל הָעָם,
הֵם יוצְאִים בִּמְחוֹל טֵרוּף
וְשוֹכְחִים אֶת עצְמם.
רוֹקְדִים סְבִיב עֵגֶל הַזָּהָב,
סְבִיב עֵגֶל הַזָּהָב.

בהיעדר כל הכוונה אחרת, בני ישראל מבקשים מפלט שבו יוכלו לשכוח את עצמם ואת אבדן הדרך שלהם. הצרה היא שהניסיון לשכחה נדון מראש לכישלון:
מתְחנְּנִים אֵלָיו,
אַל נָא תַּעֲזֹב אוֹתָנוּ עַכְשָיו
הְיֵה לָנוּ לְאָב,
עֵדֶר נֶעֱזָב רוֹקֵד סְבִיבוֹ

קוֹרֵא אֵלָיו, לשוְא:
"עֵגֶל הַזָּהָב
עֵגֶל הַזָּהָב"

אולי בעזרת הפרשנות שבשיר אפשר ללמד סנגוריה על בני ישראל החוטאים. הם יודעים היטב את ההבדל בין אלהים לבין עגל זהב, הם רק מחפשים מפלט זמני מחוסר הביטחון שלהם ומהיעדר המנהיגות. וכבר בעשותם כן, הם יודעים שמעשיהם יהיו לשווא, שהם לא ימצאו מענה של ממש בפניה על העגל.