הפרשה פותחת בסיפור המלאכים הבאים לבשר לאברהם על לידה עתידית של בן לו ולשרה, ממשיכה בשיתוף אברהם בתוכניתו של אלהים להחריב את סדום והויכוח ביניהם על האפשרות להציל את העיר, תיאור חורבן סדום ועמורה, הצלת משפחת לוט והולדת עמון ומואב, ממשיכה בעלילות אברהם בארץ גרר ומסיימת בשני סיפורים אפיים גדולים: גירוש הגר וישמעאל למדבר ועקידת יצחק.
כל כך הרבה סיפורים גדולים וחשובים ואני בחרתי הפעם להתייחס לפסוק משני, יחסית: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה' (בראשית יט, 27). פסוק זה, ושניים נוספים, שמשו את חז"ל כשרצו לענות על השאלה מדוע אנו מתפללים שלוש תפילות ביום. הפסוקים הנוספים הם: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב …(בראשית כד, 63); והשני: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע …וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בראשית כח, 10-11).
וכך זה נשמע כאשר התלמוד הבבלי, ברכות כו ע"ב, משתמש באותם פסוקים ודן בשאלה מי קבע את שלוש התפילות:
אִיתְּמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת – אָבוֹת תִּקְּנוּם…. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יט): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם (לפני ה')" וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו): "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" (ותעצר המגפה). יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד): "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׁדֶה לִפְנוֹת עֶרֶב". וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם קב) "תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטֹף, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ". יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ז): וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה, וְאַל תִּפְגָּע בִּי.
מתוך הדיון התלמודי-מדרשי אנו לומדים כי עמידה – של אברהם בבוקר, שיחה – של יצחק אחר הצהריים, לעת המנחה, ו-פגיעה – של יעקב בלילה, כולן בעצם מילים נרדפות למושג התפילה. מכאן, עלפי המדרש, יש לנו תפילת שחרית, מנחה וערבית שתוקנו-נקבעו ע"י האבות.
כמובן שבתורה כפשוטה אין כל רמז לתפילה; חז"ל, שהיו זקוקים להסברים המבוססים על התורה בבואם לקבוע הלכות, השתמשו בסיפורי האבות כסיפורים עליהם אפשר לבסס את ההלכות הקשורות בתפילה.
כמו בהרבה עניינים במסורת היהודית גם בסוגיה זו של תפילה יש לנו תשובה הלכתית ותשובה מדרשית. כדי להסביר נשתמש כאן בדוגמה אחת שכולנו מכירים: מה תפקידה של הזרוע בקערת הפסח? – התשובה ההלכתית היא: זכר לזבח הפסח. התשובה המדרשית היא: זכר לגאולת עם ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה. נדגיש כי למרבית סימני הסדר יש פירוש הלכתי ופירוש מדרשי.
עד כה התמקדנו רק בתשובה המדרשית. יש להשלים גם את התשובה ההלכתית, אחרת לא תהייה התמונה שלמה: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת – כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם. (והחכמים שקבעו שיש להתפלל הם, עפ"י רש"י, אנשי כנסת הגדולה).
בניגוד לתשובה המדרשית המפורטת, התשובה ההלכתית קצרה, ממוקדת וחד משמעית: כשם שהיו בבית המקדש שני קורבנות יומיים, בבוקר ואחר הצהרים, שנקראו "תמיד", כך גם בתפילה יש לנו את תפילת השחרית ותפילת המנחה. תפילת הערבית, ששונה מעט בטבעה, נקבעה כזכר לפעולת "הקטר החלבים" – שרפתם על המזבח של אותם חלקי קורבן שנפלו ממנו במהלך היום, פעולה שהתבצעה במקדש במשך הלילה.
באמירה המדרשית תפילות – אבות תקנום אין כל ממשות היסטורית. התפילה, ויחד איתה גם מוסד בית הכנסת, הם תוצרים של תקופות בהן פולחן הקורבנות התבטל בעקבות הרס ירושלים ובתי המקדש. אך יש באמירה זו את אותה לחלוחית הנותנת את הטעם לתבשיל ההלכתי היבש.
שבת שלום