בכך נפתחת הפרשה האחרונה של התורה ובניגוד לשאר הפרשות, שאותן קוראים תמיד בשבת, את פרשת "זאת הברכה" קוראים תמיד בשמחת תורה. לתנועה הרפורמית בישראל יש אתר, אשר אני ממליץ תמיד לגשת אליו כדי לקבל מידע רב ומגוון על התנועה וקהילותיה, בין היתר מועלים לשם מאמרים ודרשות. לאחרונה קבל מנכ"ל התנועה, הרב עו"ד גלעד קריב שכיבד אותנו בנוכחותו אך לאחרונה, מצא כי אנו חסרים דרשות לפרשה זו כי בדרך כלל, מין הסתם, מתייחסים לשמחת תורה באופן כולל ופחות לפרשה הזו. הן יש כל כך הרבה שאפשר לדרוש בנושא שמחת תורה שיוצא שפרשת "וזאת הברכה" יוצאת מקופחת. מכיוון שכך, החלטתי שלפחות מקהילתנו תצא לה דרשה אחת, בחג הזה, שדווקא תיוחד לפרשה הזו.
משה מסיים את דרכו הארוכה בהיסטוריה של עם ישראל כאדם חי. הוא כמובן ימשיך להוות השראה חוצת דורות עד ימינו אלה, אבל את פועלו כאדם עלי אדמות הוא מסיים. ובסוף חייו ממש יתכן ונופל עליו צער בשל שירת "האזינו" מלאת התוכחה. כן, הוא יודע כי "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט,", כי "יִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ," וכי "יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ". הוא מודע לחלוטין "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה," והוא יודע כי מחיר כבד או ישולם בגין כך "אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם." והוא מצר מפני ש"לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה:" ומאוד יתכן כי הצער על מה שעוד יקרה, מציק לו ברגעים האחרונים של חייו ואז עובר ל"זֹאת הַבְּרָכָה".
כל שבט מקבל ברכה יחודית לו ואפילו יוסף מוזכר בברכה, אם כי יוסף, לא התפתח לשבט בעצמו אלא באמצעות בניו אבל גם הם מוזכרים בברכה. כל ברכה היא ברכה לטובה, בשונה אולי מברכת יעקב לבניו, ראשי השבטים העתידים לקרום עור וגידים בעתיד לבוא. ולמרות כל הקשיים והבעיות שעליהם מצר מראש משה הברכה מסתיימת כך "אֵין כָּאֵל, יְשֻׁרוּן: רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם; וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב, וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל-אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ; אַף-שָׁמָיו, יַעַרְפוּ טָל. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ." במידה רבה אחרי דברי התוכחה הקשים של פרשת "האזינו" מספק המנהיג הקשיש את האופטימיות שבני ישראל זקוקים לה לאחר מותו של המנהיג שהוביל אותם עד לנקודה הזו. לאחר הדברים הללו עולה משה להר נבו למבט אחרון על הארץ המובטחת "… כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר." ועוד נאמר "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים." והנה גם המנהיג הזה הולך בדרך כל בשר "וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
ורציתי לעמוד כאן על היחודיות של המודל של המנהיג שאנו רואים כאן אצל משה. איש המתרחק מן השררה, אבל נשאר תמיד אנושי. מנהיג שהיה כבד פה וכבד לשון, אבל התגבר על הקושי הזה, וקשיים אחרים, וגדל להיות מנהיג ענק שהוביל עם מהתחתית שבתחתית, עם עבדים לעם אחר, לסף היותו עם חופשי בארצו. מנהיג שאיפשר צמיחת מנהיג שיחליף אותו, כפי שנאמר "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה." מנהיג שלמרות העובדה שידע כי לא יכנס לארץ המובטחת, אינו מרים ידיים וממשיך להוביל עד הסוף הבלתי נמנע.
כאן בפרשות "האזינו" "וזאת הברכה" אנו רואים עוד מימד חשוב בדמותו של המנהיג. זו היכולת של מנהיג גדול לאמר את האמת, גם אם היא מרה וקשה, גם אם היא עטופה בדברי שירה, לעם המונהג. אבל היכולת הזו תמיד צריכה שתבוא באיזון, במתן תקווה לעתיד טוב יותר. החיבור הזה בין שתי הפרשות מראה היטב את האיזון הזה שקיים במשה כמנהיג. הברכה ניתנה והדברים הם בידינו. אם נשכיל לקיים חברה צודקת, ישרת דרך, מאירת עיניים, פתוחת לב ושכל, גם נוכל להנות מ"זאת הברכה" אבל חשוב גם לזכור את "האזינו" כדי שחס ושלום לא נמצא עצמנו גולשים במורד החלקלק והלא רצוי. ולואי נהנה מברכת משה ליוסף "מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד, תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד, גֶּרֶשׁ יְרָחִים."
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.
ראובן מרקו הינו חבר קהילת נתנ-יה והנהלת התנועה