בתפילת מִנחה, כנהוג, נקרא את הפרשה הבאה, ללא קשר להיותה של השבת שבת חול המועד, והפרשה הבאה היא האחרונה בתורה – "וזאת הברכה", שכן כבר בשבוע הבא, בשמחת תורה, נסיים את התורה.
יוצא, שפרשת "וזאת הברכה" לא נקראת מעולם בשבת "משלה", בניגוד לכל שאר פרשות התורה. ובשמחת תורה אנחנו מדברים על חשיבותה של התורה, על שמחה, וכו'.
כך נשארת לה "וזאת הברכה" זנוחה בצד, ללא התייחסות וללא דְרשה…
ומכיוון שכך, הרשו לי להפנות מבט לפרשה זו הפרשה החותמת את ספר הספרים שלנו.
אז מה יש בה, בפרשת וזאת הברכה?
שני פרקים בסך הכל. הראשון מתאר את הברכות הפיוטיות של משה לשבטים, בהן פסוקים סתומים רבים, דברי תשבחות, דברי נבואה ואפיונים של השבטים השונים. בפרק השני נמצא את הפרידה של משה מהעם, עלייתו להר נבו, מותו שם בגיל מאה ועשרים שנה, ופסוקי הספד, שנכתבו, על פי המסורת, בידי יהושע יורשו.
וכך נאמר בפסוק ה', החותם את ההקדמה לברכות משה: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל".
פרשנים רבים מייחסים את המילה "מלך" לאלוהים, או לתורה, שעליהם נסבים הפסוקים הראשונים בפרק, ואכן, יש בכך היגיון. אבל ה"יחד שבטי ישראל" הוא המעניין אותי, מפני שכידוע, קשה מאוד להשיג "יחד" כזה בין שבטי ישראל, אז והיום. וגם בגלל הסתירה שבין ה"יחד" הזה לבין הברכות הפרטניות לכל שבט ושבט, המבדילות כל שבט ממשנהו ואף עשויות לעורר קנאה ומהומה, למשל בשאלת העדיפות של שבט יוסף על פני שבט יהודה. ה"סִפרֵי", מדרש לספר במדבר ולספר דברים, מביא בהקשר לפסוק הזה משל (פסקה שמ"ו, ל"ג, ה'):
עם ישראל מדומה לשתי ספינות, שעליהן, יחד, ניצב ארמון. הספינות מעוגנות לקרקעית הים, וכל עוד העוגן מחזיק אותן והן קשורות, עומד הארמון על תילו. ובשעה שאינן יחד, והן בוחרות להתנתק זו מזו, קורס הארמון כולו.
נשאלת השאלה: מהם העוגנים שלנו?
האמונה והמסורת? ההיסטוריה והמורשת? מה גורם לנו לאותה תחושת ערבות הדדית המאפשרת לנו להקים ארמון יחד? מה מעגן אותנו ומעניק לנו גם בטלטלות ים החיים וים הזמן, יציבות מסוימת?
ומהו הארמון? מדינת ישראל שבנִינו? בנֵינו ובנותינו הממשיכים את המסורת? אלפי שנים של יצירה יהודית?
יש לנו עוגנים שונים – כיחידים, כקהילה, כעם. וגם ארמונות שונים: ארמון חלומותינו כפרטים וכקבוצה, כבני אדם, כישראלים וכיהודים ויהודיות.
המדרש יוצא מנקודת הנחה מעניינת – ה"יחד" רעוע, תמיד ומתוקף הגדרתו, שכן הוא מדומה לספינות המעוגנות יחד והן מיטלטלות על הים. רק רצון משותף מייצב את ה"יחד" הזה, רק שיתוף פעולה מעגן אותו ומאפשר לבנות עליו את הארמון.
ואם ה"יחד" הוא רעוע, עולה שאלה שלישית – מה גרם, גורם ויגרום לנו לשתף פעולה? לא לנתק את העוגן שלנו ולשוט לדרכנו?
אם לחזור לראשית דבריי, אולי ה"מלך" הוא עצם ההסכמה שלנו לעבוד על פי כללים משותפים, על פי מערכת מוסכמת של מנהגים, מסורות וחוקים. אז, מתוך הסכמה לנהוג (לציית, אם תרצו) למערכת חוקים מוסכמת, ניתן להתאסף יחד, ראשי העם ושבטי ישראל כולם: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל".
ההחלטה היא אישית, אותה החלטה על ערבות הדדית. אנחנו יכולים ויכולות לקבל על עצמנו חוקים וכללים, מנהגים ומסורות, אבל כל אחד חייב להחליט בעצמו או בעצמה, שהוא או היא רוצים להיות חלק מן ה"יחד" הזה.
לכן, בפרשת "וזאת הברכה", לאחר דברי ההקדמה על משמעותו של האל ומשמעותו של ה"יחד", פונה משה אל כל שבט ושבט. בכך הוא אומר לשבטים – לכל אחד מכם גורלו ועתידו, דרכיו ומנהגיו, אופיו ובחירותיו. כעת מוטלת עליכם אחריות נוספת, גדולה – האם תחליטו להיות "יחד שבטי ישראל", או שמא כל שבט יפנה לגורלו, ויאבד העם.
האם הספינות תחלטנה לעגון יחד, לשאת את הארמון יחד, לעבור יחד סערות וימים שקטים, או לחפש נמל פרטי ומבודד?
בעוד כמה ימים יכובדו גברים ונשים בקהילות ישראל בכבוד הגדול ביותר שקהילה יהודית דתית יכולה לכבד בו את חבריה – חתן/כלת תורה וחתן/כלת בראשית. כבוד, שכל כולו הוקרה לאנשים ונשים על פועלם ותרומתם לקהילה, על בחירתם לעגון בה, להשתתף בנשיאת הארמון הנהדר הזה שבנינו יחד. גם בקהילותינו, הקהילות הרפורמיות של היהדות המתקדמת, נוהג מנהג זה.
קל לוותר עליו, ולהתנתק. לא תמיד פשוט לחיות בארמון הזה, הוא לא תמיד נראה כמו שקיווינו, ולא תמיד הוא אטרקטיבי כמו שהיינו רוצים.
אבל הוא שלנו, של כולנו. וגבירותיי ורבותיי – הוא מפואר! היהדות הרפורמית הפכה לשם דבר ואלטרנטיבה אמיתית. והארמון מפואר בעיניי פי כמה, דווקא מפני שלא פשוט להתנהל בו, להתנהל כרפורמים בארץ הזו, ואף על פי כן הוא עומד על תילו וממשיך לגדול מדי שנה. יחד אנחנו בונים אותו, לפעמים כנגד כל הסיכויים.
זה צריך להיות המוטו שלנו השנה – יחד שבטי ישראל. יחד, חבריי וחברותיי. כל עוגן חשוב, כל לבֵנה בארמון משמעותית.
מועדים לשמחה !