הבה נערוך חידון קצר –
מה קורה בבראשית פרק א' כולנו יודעים.
מה קורה בבראשית פרק ג'? ומה בבראשית פרק י"ב? ו-כ"ב?
יפה, אלה פרקים מפורסמים וידועים.
אבל דווקא בבראשית פרק י"ד אני מבקשת לעסוק, פרק פחות מפורסם, שולי כמעט, בתולדותיו של אברהם, שעדיין נקרא אברם.
פרק י"ד הוא פרק של מלחמה, מלחמה שלכאורה אין לה כל קשר איתנו ועם תולדות עמנו: ארבעה מלכים מן האימפריות הגדולות שבמזרח ובצפון מתקבצים יחד להלחם נגד עמי כנען. ומדוע? מפני שעמי כנען, שהיו משועבדים במשך שתים עשרה שנה לכדרלעומר מלך עילם, מנהיגה של קואליציית מלכי המזרח, החליטו למרוד נגדו. מהמשכו של הפרק עולה, שפעולת הענישה כללה לקיחת שבויים רבים, שמאוחר יותר ימכרו, כמובן, לעבדות.
כנגד מלכי המזרח מתאחדים חמישה מלכים מעמי כנען, ובראשם מלך סדום, מתוך הבנה שאם לא ישתפו פעולה זה עם זה אין להם סיכוי כנגד האימפריות המזרחיות. דא עקא, שזה לא עוזר להם. מלכי המזרח פושטים על הארץ, מכים עָם אחַר עָם ועיר אחַר עיר, ויוצאים חזרה לארצם ושללם בידם.
ומה כל זה נוגע לנו?
כאן אנחנו מגיעים לעניין השבויים. כזכור, בפרק הקודם, פרק י"ג, הציע אברם ללוט להיפרד מעליו ולמנוע בכך מריבות על שטחי מרעה. ובמה בחר לוט? בסדום הרשעה, ששכנה, לפני שאלוהים הפך את סדום ועמורה, בעמק פורה ויפה. לוט, אם כן, גר בסדום. וכאשר מוכנעת סדום על ידי מלכי המזרח, נלקחים תושביה בשבי, ובכללם לוט.
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו … וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן" (בראשית י"ד י"ד). אברם, בשמעו על כך שלוט נלקח בשבי, יוצא להצלתו עם בני בריתו האמוריים – ממרא, אשכול וענר. כדאי לשים לב לכינויו של לוט – לוט מכונה "אחיו" של אברם, דהיינו קרובו, הקשור עמו בקשרים של אחווה. והאחווה הזו היא שמדרבנת את אברם לצאת להצלתו, ולהעז להלחם נגד מלכים החזקים ממנו פי כמה, מי שזה עתה הכניעו את עמי כנען.
אברם מתגלה בפרק זה כטקטיקן מעולה, ובשיטות לוחמה מתוחכמות הוא מצליח לגבור על אויביו ולשחרר את לוט ואת שאר השבויים.
כמנצח במלחמה זכאי אברם לשלל, השלל בנפש, דהיינו השבויים (שאפשר כאמור למוכרם לעבדות), ואף לשלל ברכוש. או אז ניגש אליו מלך סדום, שהפסיד במלחמה הראשונה, נגד הכובשים מן המזרח, ועתה ניצלו אנשיו עם נצחונו של אברם, בבקשה חריגה: כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.
מבלי להסס ולוּ רגע אחד, עונה אברם בלשון שבועה ("הרימותי ידי") ואומר:
כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם […]
אברם מוותר מיד על הרכוש, ואיננו חפץ במאום, ואף לא בדבר הפעוט ביותר – חוט או שרוך נעל.
אבל מה עם הנפש? מה עם השבויים?
אברם אף לא טורח להתייחס לסוגיה זו. כביכול אמר – אני מוכן לדון איתך על ענייני רכוש, אבל על נפש, על חיי אדם, אין מנהלים משא ומתן. מטרתי, אומר אברם, הייתה לשחרר את השבויים, לא לקחת אותם לעצמי, ועתה הם שוב חופשיים לעצמם. הדבר מובן מאליו, ברור כשמש. האנשים חופשיים והם אינם "שלי" או "שלך", הם פשוט חופשיים.
למרבה הצער והכאב, איננו חיים בעולם הנוהג לפי הסטנדרטים של אברם, אלא דווקא לפי מנהגים קדומים ואפלים, בהם חיי אדם, בני אדם, הם כלי מיקוח, משל היו חוט או שרוך נעל. אמות המידה המוסריות של אברם לא הופנמו, לא בעמנו ולא בעמים שסביבנו ובעמים אחרים. ונהפוך הוא – לפני כשנה התבטא חבר כנסת מכובד ואמר שעל השבויים, שהיו נכונים להקריב את חייהם למען המדינה בעת מלחמה, להיות מוכנים להקריב את חייהם באותה מידה גם אם נלקחו בשבי, ולא לצפות שמדינת ישראל תסכן את עצמה כדי לשחררם. מעניין מה בְּנו הקצין של אותו חבר כנסת חשב על דברי אביו…
אבל נדמה לי שאברם מלמד אותנו דבר-מה נוסף.
כולנו מנהלים בחיינו כל הזמן משא ומתן עם הסובבים אותנו, בדברים פעוטים ובדברים חשובים יותר. ולא פעם, אנחנו שומרים לעצמנו קלף-מיקוח לעת צרה – נקודת תורפה של העומד מולנו, דרך לפגוע בו או בה, דרך לפגוע ברגשותיו, בכוחו או אפילו בממונו של האחר, אם יעז לאיים בפגיעה בנו.
משמעות הדבר היא, חיים מתוך התגוננות מתמדת, מתוך חשש מתמיד שעלולים לפגוע בנו ועלינו להתכונן ליום צרה.
ומה אומַר לכם? אדם החי מתוך תחושת חוסר ביטחון והתגוננות, משדר את תחושותיו החוצה, ועל כן הנבואה עלולה אכן להגשים את עצמה והוא או היא עשויים למצוא עצמם במצבים של חולשה וחוסר אונים.
אברם מציע לנו אלטרנטיבה. הוא מציע, שכאשר יש דבר המצריך מאיתנו מאבק, (ואינני מדברת על המאבקים הפוליטיים או על אלֶה בשדה הקרב, אלא על חיי היומיום שלנו) כאשר יש דבר שראוי להלחם עליו, אזי יש להלחם עליו. אבל רק כדי להשיג את המטרה, זו הראויה, לא מתוך חולשה, לא כדי להשיג קלפי מיקוח.
אברם מציע לנו לוותר על החולשה, ומזכיר לנו שלא על כל דבר צריך לנהל משא ומתן. לפעמים אפשר פשוט לוותר, גם על דברים שלכאורה מגיעים לנו. אם מפני שאין לנו צורך בהם, אם מפני שזהו הדבר המוסרי לעשות.
אברם מציע לנו אופציה, הנראית לנו אוטופית כמעט, על פיה אין קלפי מיקוח, אין משא ומתן שאיננו על מטרה ראויה. אדם פועל בה מתוך ביטחון עצמי, מתוך אמונה פנימית בצדקתו, מתוך אמונה באל שיתמוך בו, ידריך אותו וישלם לו כגמולו.
מי ייתן ונדע לבחור את המטרות שראוי להיאבק עליהן.
מי ייתן ונחוש תמיד בטוחים בעצמנו, ללא צורך להתגונן ולהתכונן ליום-צרה.
מי ייתן ולא נזדקק לחסדי אחרים, ונסמוך על עצמנו ועל הדרכת בוראנו.
נתפלל יחד עם משפחת שליט לשובו במהרה של בנם גלעד לחיק משפחתו, וכן לשובם של שבויי צה"ל ונעדריו זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, רון ארד, גיא חבר, מג'די חלבי.
"ושבו בנים לגבולם".
שבת שלום