אבל יומן החיים הזה מצטט פעמים רבות יומן חיים קדום ועתיק ממנו – התנ"ך. תפילות ישראל מכילות אינספור מטבעות לשון, פסוקים ואפילו פרקים מקראיים שלמים. כאשר חז"ל חיברו את תפילותיהם הם השתמשו לסירוגין בשפת הדיבור שלהם ובשפה משותפת, העתיקה והתשתיתית של עם ישראל, שפת התורה.
שפת החכמים הייתה עברית, גם המקרא כתוב, כמובן, ברובו בלשון עֶבר, אבל בלשנים יעידו על כך שתכונותיהם של שני רובדי השפה שונים מאד. כאשר רצו קדמונינו לשוות חגיגיות ועומק ללשונם, הם ציטטו מלשון המקרא. לעתים הם עשו זאת במודע ובמתכוון, לעתים הם ציטטו ממנו באופן אינטואיטיבי. יוסף היינימן קרא לסוג כזה של ציטוט שימוש ב"מטבעות הלשון הליטורגיות המשותפות", כלומר, שימוש בשפה המיוחדת, שאותה מפנימים בני אותה תרבות. בשורות הבאות אדגים שימוש מקראי בביטוים מתוך פרשתנו, פרשת "לך לך", במסגרת התפילה.
לאחר הניצחון במלחמה על חמשת המלכים, פונה האלהים אל אברם במחזה, ומבטיח: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית, טו, א). האל מרגיע את אברם לקראת הברית בין הבתרים ומבטיח לו הגנה. האל, כמגינו של אברם, מופיע גם בדבריו של מלכי צדק מלך שלם, כהן לאל עליון לחם ויין, המהלל את אברם ואת האל ששמר עליו, באומרו: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (שם יד, יט-כ). האל מבטיח להיות מגן את שכרו של אברם ומלכי צדק מבטיח שהאל ייתן את אויביו בידיו. הביטוי "מגן אברהם" עומד בבסיסה של הברכה הראשונה מבין ברכות תפילת העמידה, ומופיע הן בגופהּ הן בחתימתהּ:
"ברוך אתה ה'… מלך עוזר ומושיע ומגן, ברוך אתה ה' מגן אברהם".
בקהילות שלנו אנחנו מוסיפים גם איזכור לשרה וחותמים במילים: "מגן אברהם ופוקד שרה". גם האזכור של שרה אמנו מבוסס על לשון מקראית (שם כא, א).
ברכתו של מלכי צדק מופיעה בהקשר מעניין נוסף: בתפילת העמידה בנוסח ארץ ישראל הקדום והאבוד, נאמר בברכה הראשונה: "ברוך אתה ה'… אל עליון קונה שמים וארץ… ברוך אתה ה' מגן אברהם". למעשה, קובעים חוקרי התפילה, התיאור הזה של האלהים כ"אל עליון קונה שמים וארץ" הוא עדות לכך שטקסט ליטורגי מקורו בארץ ישראל.
נוסח ארץ ישראל של התפילה אבד לנו (בעצם כיום כולנו בבליים מבחינת התפילה שלנו). רק גילויה של גניזת קהיר, לפני יותר ממאה שנה, חשף את העושר והיופי של תפילתם של בני ארץ ישראל. אבל אף על פי, שנוסח התפילה הארץ-ישראלי אבד בסבך הדורות, במקומות אחדים בסידור התפילה הוא צץ ומתגלה. כך לדוגמה, "ברכה אחת מעין שבע", הנאמרת בערב שבת אחרי תפילת העמידה, מכילה כמה ביטוים ארץ ישראליים, ואחד מהם הוא זה הלקוח מתוך פרשתנו. וכך נפתחת הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה'… הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".
גם ההפטרה של פרשתנו, נבואתו של ישעיהו השני (מ, כז – מא, טז) מכילה מטבע לשון שנכנס לתוך התפילה: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ, כט). ואכן, הברכה שנאמרת כמעט בסוף רצף ברכות השחר הקצרות היא: "ברוך אתה ה' הנותן ליעף כוח". ברכה זו נוספה לראשונה בכמה סידורים אשכנזיים בימי הביניים ועוררה התנגדות רבה (מפני שהיא לא הופיעה בתלמוד), אבל בסופו של דבר היא התחבבה על הכל, וסופהּ שנכנסה לכל הסידורים.
שתי דוגמאות אלה מלמדות כיצד משוקעת חוכמת עמנו הקדומה בשפת התפילה. אבל בזאת לא נגמר התהליך. לשון המקרא, לשון החכמים ושפת התפילה משוקעות אף הן בלשון היומיום שלנו, בעברית הישראלית החדשה. דוגמה לכך היא היעֶפֶת, שהיא חידוש של האקדמיה ללשון העברית למונח jatleg, אותה עייפות הנובעת מהבדלי השעות שחשים אנשים העוברים בטיסה ממקום למקום, הנובעת מן התואר "יעף" המופיע בהפטרתנו.
לשון עמנו וחכמת עמנו ממשיכה להתמלל בלשוננו, וחובה עליה שתמשיך עוד ועוד. נעלה מים חיים מתורת ישראל ומספרותהּ, ונשאב מחכמתה לאורך הדורות אל השפה החיה שבה אנו נושמים ויוצרים.