אך מהי התשובה? לכך ניתנו הסברים רבים. אחד מהם, אהוב עלי במיוחד, הוא של ר' זוסיא .
בעשרת ימי תשובה ישב ר' זוסיא מאניפולי עם חבריו. פתח ואמר: כלום יודע זוסיא מה היא תשובה? זוסיא יודע רק מה הם ראשי-התיבות של תשובה:
ת – תמים תהיה עם ה' אלוהיך .
ש – שיויתי ה' לנגדי תמיד .
ו – ואהבת לרעך כמוך.
ב – בכל דרכך דעהו.
ה – הצנע לכת עם אלוהיך.
ר' זוסיא צנוע, הוא אינו יודע להסביר בפרטי פרטים מהי התשובה – אותו תהליך נפשי ומסעיר המאפשר לנו בו זמנית להתבגר – לקחת אחריות על מעשינו, ולחזור להיות ילדים – להאמין שאפשר להשתנות, שהדף חלק ונקי ושכל האפשרויות פתוחות. ר' זוסיא מציע תהליך, המורכב מחמישה שלבים, ונפתח בפסוק מפרשת השבוע שלנו "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" (דברים י"ח, 13).
אך מהי אותה תמימות? רש"י מסביר כי הכוונה היא לא לחקור אחר העתיד באמצעים מאגיים: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו" . למרות הצמא האדיר לדעת "מה יהיה בסוף?" "איך ומתי זה ייגמר?", מזכיר לנו רש"י כי התמימות היא היכולת להניח לרצון לדעת, לשלוט, לחשוב שהכול בעולם עובד באופן מסודר, ברור והגיוני. אולי לחזור לתמימות ילדותית – זו המאפשרת לנו לקבל בהפתעה ובשמחה גשם, רוח ושמש, להאמין שהכול יסתדר, שבעולם יש צדק ומוסר טבעי ופנימי. אבל איך אפשר?
הפילוסוף היהודי עקיבא ארנסט סימון טבע את הביטוי "תמימות שניה". להבדיל מילדים התמימים באופן טבעי משום שאינם יודעים אחרת, תמימות שניה היא הכרעה מודעת. היא הכרעתו של האדם הבוגר שלמד, שחווה תסכול, שיודע שהדברים מסובכים, מורכבים ועמומים. דווקא מתוך הבנת המורכבות בוחר האדם להיות תמים. לחזור אל התורה בעיניים בוגרות ולבחור לקרוא בה עומק ומוסר, לבחור לחזור לחיים המורכבים ולראות בהם יופי וערך.
הד לצורך לשמור על מקום מוגן, על תורה נקייה, על נפש טהורה, ניתן למצוא בציווי למלך לכתוב לעצמו ספר תורה (דברים י"ז, 18-20): וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
ומהי אותה 'משנה תורה' אותה מצווה המלך לכתוב? רש"י מסביר כי מדובר בשני ספרי תורה. ספר תורה אחד מונח במקום בטוח ב"בית גנזיו" , וספר תורה שני שנכנס ויוצא עם המלך ומלווה אותו בכל דרכיו. הדימוי של ספר תורה המלווה את המלך בכל דרכיו, בכל החלטותיו ובכל מעשיו הוא מעורר השראה. היכולת לשאת מצפן מוסרי בכל שעות היום היא מופלאה. אך מדוע יש צורך בשני ספרים זהים? מדוע צריך עוד ספר צפון בארמון?
דבר לא משתנה בספר התורה הפיזי כאשר המלך (או אנחנו) נושאים אותו עמנו, אבל אנחנו משתנים. אנחנו מוצאים את עצמנו מתפשרים, מוותרים, טועים, מעגלים פינות, לפעמים אפילו בידיעה ברורה שפעלנו לא נכון, שהכאבנו, שפגענו. זהו טבעו של עולם, זו טבעה של המציאות. הציווי, אם כן, הוא להשאיר במקום גנוז – בירכתי הארמון או בירכתי הנפש, תורה נקייה. מקום
שלא מתעייף, שלא מוותר, שממשיך להעמיד סטנדרטים מוסריים ורוחניים גבוהים.
* * * * *
בחודש אלול אנחנו מתייצבים. אנחנו מניחים לרגע את הידיעה שאנחנו רק בני אדם ששוגים, שטועים ושמתעייפים. אנחנו מחפשים את "התורה השניה", את "התמימות השניה", את היכולת לחזור ולשפוט את עצמנו, את קהילתנו, את עמנו, את עולמנו. דווקא מתוך הבנת המורכבות והקושי – אנחנו בוחרים להביט על העולם בתמימות וללא פחד לשאול שאלות על צדק, על מוסר ועל יושר.
על פי כמה מנהגים פותחים את סדר הסליחות בפיוטו של ר' יהודה הלוי 'ישן אל תרדם'. פיוט יפה זה מסתיים במילים:
יָהּ אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעַל
הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל
עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה וַעֲזֹב מֶרֶד וּמַעַל
לֵאמֹר מָתַי וְאַיֵּה וּמַה לְּמַטָּה וּמַה לְּמַעַל
וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ
סקרנות היא חשובה, היא בריאה, היא אנושית. אך כדי להכנס לראש חודש אלול בפשטות, בצניעות ובאחריות עלינו להניח לשאלות תיאולוגיות כבדות משקל (מה למעלה? מה למטה?) ולוותר על התשוקה לדעת מתי ואיפה יקרו הדברים. עלינו להתמקד במעשים שכבר עשינו, לבחון כיצד לשפר, ולבחור. דווקא כאנשים בוגרים – עלינו לבחור להביט על העולם בתמימות ולמצוא בו עולם מלא פלא, מלא יופי, מלא צדק וחסד, מלא תקווה. זו תורתי השניה, זו תמימותי השניה.