משה מספר כיצד ירד מההר אפוף האש, עם הלוחות בשתי ידיו (הדגש על השימוש בשתי הידיים הוא במקור, ואתייחס אליו בהמשך) וכיצד שבר אותם, שוב, בשתי ידיו אל מול חטא העגל. משה מספר כיצד הצליח, אז, כמו באינספור פעמים אחרות, לנחם את האלוהים על הרעה שביקש לעם כעונש. משה מתאר כיצד צווה אחר כך, על ידי ה', לפסל שני לוחות חדשים מאבן. משה עלה אל ההר עם הלוחות השניים בידו (האחת…) וחזר וכתב עליהם את עשרת הדיברות המצוות על העם.
העובדה שסיפור שבירת הלוחות חוזר פעמיים בתורה, מסבה את תשומת ליבנו, כמובן, לאירוע המכונן בתולדות ישראל, אבל גם לעובדת קיומם של ארבעה לוחות. הזוג הראשון – שנשבר נוכח החטא הטיפולוגי של עגל הזהב, והזוג השני, שניתן לבני ישראל בהמשך.
מעניין לנסות ולעמוד על ההבדלים בין הלוחות הראשונים, שנשברו, לבין הלוחות השניים. ההבחנה הראשונה היא כמובן העובדה המצוינת מפורשות כבר בתורה, שהלוחות הראשונים היו מעשה ידי האלוהים, ואילו הלוחות השניים היו מעשה ידי אדם, ואפילו האדם הינו משה. כאן גם המקום להתייחס לתיאור ידיו של משה, הנושאות את הלוחות. כדי לשאת את הלוחות הראשונים נזקק משה לשתי ידיו – "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי" (דברים ט', ט"ו), ואילו כדי לשאת את הלוחות שפיסל משה בעצמו, הספיקה היד האחת – "וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים…" (דברים י', ג' – ד').
מתוך התיאורים הללו, עולה השאלה, מדוע נזקק משה לשתי ידיו כדי לשאת את הלוחות הראשונים, בעוד שאת הלוחות השניים נשא בידו האחת? האם ההבדל הוא במשקל החומר – מעשה יד האלוהים, מול החומר מעשה ידי אנוש, או שמא, ההבדל במשקל הלוחות, טמון בתוכן – על הלוחות הראשונים נחקקו דברי האלוהים חיים, ואילו את הלוחות השניים, נשא משה בידו האחת לקראת העלייה אל ההר, וזאת עוד לפני החריטה עליהם.
המדרש מרבה לעסוק בשאלת ההבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים. חז"ל, ודורות רבים אחריהם, ראו בלוחות השניים את המקור לכל התורה שבע"פ. הלוחות הראשונים נופצו, ואילו הלוחות השניים, אלו מכילים בתוכם גם התורה שבכתב, כפי שהיה בלוחות הראשונים, אבל גם את כל התורה שבעל פה שנוצרה אחריה ובעקבותיה. וכך נאמר למשל, בשמות רבה, בפרשה מ"ו :
"אמר משה: הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם. אני מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות."
ממדרשים רבים נוספים ניתן ללמוד כי הפוטנציאל לכל היצירה היהודית הענפה היה טמון, למעשה, כבר בלוחות הראשונים. אנו מכירים את המדרשים השונים על הפסוק האומר:
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות ל"ב ט"ו).
המילה 'חָרוּת', המופיעה בפסוק עוררה שאלות והתייחסויות רבות כיוון שהיא מסתיימת באות ת', ולא באות ט' (כפי שניתן היה לצפות מהשורש ח.ר.ט). במסכת אבות, נאמר: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: …. וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה… (משנה, אבות ו', ב') – ואין תלמוד תורה שאיננו מביא לכלל מעשה.
הלוחות הראשונים, היתה בהם החירות להביא את הלימוד לכלל מעשה. החירות ללמוד, לדרוש, לנקוט עמדה ולפסוק. זהו פוטנציאל יצירה אדיר – פוטנציאל לחיים. רק מתוך פוטנציאל זה, מהכוח אל הפועל, יכלו לצמוח הלוחות השניים, מעשה ידי אדם. כל אידאה אלוהית, חזון נשגב – אם אין בהם יסוד של חירות כדי לאפשר את התאמתם למציאות קיימת, אין בהם יכולת להתקיים ולעמוד. כל ערך עליון, כל צו עליון, חייב שתהיה טמונה בו האפשרות לגמישות מסוימת וליצירה חדשה, בעת מימושו בחיים הארציים. חזון או ערך שאין בו גמישות אימננטית זו, סופו להיות לא נגיש ולכן גם לא שמיש ולא שורד…
בתקופה זו, אנו, זרמי היהדות הליבראלית בישראל, חשים בעוצמה את שבירת הלוחות שלנו.
בימים אלו, בהם כל החינוך בכלל, והחינוך היהודי הליבראלי בפרט, כורע תחת עול הקיצוצים ושער הדולר הנמוך, אנו חשים לא פעם כי הלוחות הראשונים נופצו לנגד עינינו ממש. יש רגעים בהם דומה, כי החזון ליהדות ליבראלית, פתוחה ואחרת במדינת ישראל, הולך וחומק מהשגתנו.
דווקא בעת מורכבת זו, אנו נקראים לצמוח מתוך המשבר, וליצור לנו את הלוחות השניים. לוחות מעשה אדם, הנוצרים מתוך הפוטנציאל הראשוני של קדושה וחירות כאחד. לוחות אשר יגשרו עבורנו בין חזון אלוהי אידאי ובלתי מושג, וכרגע גם שבור, לבין המציאות היומיומית בה אנו חיים.
ובכל אותה העת, אנו שומרים בארון הקודש שלנו לוחות ושברי לוחות, מתוך רצון להאמין ברוח הבאה לידי ביטוי במדרש ויקרא-רבה: "אם הדיוט משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הקב'ה אינו כן, אלא כל שימושיו כלים שבורים: 'קרוב ה' לנשברי לב', 'הרופא לשבורי לב', 'לב נשבר ונדכה'" (ויקרא-רבה ז', ב').