ואתחנן אל-ה
ולא שמע אלי
ונשב בגיא מול בית פעור:
רק השמר לך ושמר נפשך מאד
ותקרבון
ותעמדון תחת ההר
וההר בער באש.
עד-לב השמים חשך ענן וערפל
(להיות לו לעם נחלה)
רק השמר לך ושמר נפשך מאד –
ה' אלהיך אש אכלה הוא
אל קנא
להיות לו
לעם נחלה…
רק השמר לך ושמר נפשך מאד…
אנכי ה' אלהיך
לא יהיה לך …!
לא תעשה לך…!
לא-ת…!
ולא ת…!
אנכי ה' אלהיך!
אל קנא…
להיות לו לעם נחלה?
בהר.
מתוך האש הענן והערפל.
קול גדול ולא יסף –
ואהבת:
והכתים…
תתצו…תשברו…תגדעון…
תשרפון באש…
כי עם קדוש אתה…
וידעת כי-ה' אלוהיך הוא
האלוהים
ואהבת!
רק השמר לך ושמר נפשך
מאד…
(הרבה דמר דבדבני)
+++
מתוך שלל הציוויים בפרשת "ואתחנן" עולים שני פעלים בהבלטה יתרה: הפועל ש.מ.ע והפועל א.ה.ב. עם ישראל מצווה לשמוע בקולו של אלוהים ולאהוב אותו, ובזכות שני אלה יעניק לו האלוהים את חסותו ואת ארץ ישראל.
אהבת האלוהים מה משמעותה וכיצד היא מושגת?
אהבה זו היא, לדעת הרמב"ם, אהבה טוטאלית, כאהבת גבר המאוהב באישה ואינו יכול לחשוב על דבר אחר מלבדה "כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ג').
הרמב"ם משווה כאן את אהבת האדם לאל לאהבת גבר לאישה. אולם אפשר להקשות על דבריו ולומר, כי כאשר שקוע אדם באהבתו עד כי אינה מאפשרת לו כל עיסוק אלא בה בלבד – איננו מתייחסים אליה כאל אהבה "חיובית" או "בריאה". ייתכן אף שנייעץ לאותו אדם לחדול מאהבתו הכפייתית ולעסוק גם בעניינים אחרים.
במקום אחר אומר הרמב"ם כי אהבה זו מושגת "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים", כלומר מתוך התבוננות בטבע ובנפלאות הבריאה (שם, שם, הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב'). כנגד שימת הלב אל יפי הטבע, המביאה לאהבה, עומדת גישתו של ר' בחיי אבן פקודה על-פיה ההתרחקות מהבלי העולם דווקא היא זו המקרבת בין אדם לאלוהיו: הנפש "תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם" ואז "יפקחו עיניה…וייגלו לה פני אמיתות בוראה [=את האמת האלוהית]" (חובות הלבבות, שער אהבת ה', פרק א').
כלומר הרמב"ם סבור כי על אהבת האדם לאל להיות טוטאלית, דבר שלא היינו ממליצים עליו כאשר מדובר באהבת אדם לאדם; ור' בחיי סבור, כי אהבה זו נועדה להרחיק את האדם מן האלמנטים הגופניים של חייו, וגם זהו דבר שאיננו מומלץ בין אוהבים…
אם כך, אולי ביקשו הרמב"ם ור' בחיי דווקא ליצור מרחק, הבדל, שוני בין אהבת אדם לאלוהיו לבין אהבת האדם לחברו?
אבל אלוהים, המצווה עלינו לאהבו באופן טוטאלי: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים, ו', 5), איננו נוהג כך עמנו. דווקא הוא, הדורש מאתנו אהבה ללא סייג ובלא התחשבות בנסיבות, נוהג בנו כאוהב בשר-ודם: אוהב קפריזי, מתוסכל לעתים, כועס. אוהב ששוכח לפעמים כמה הוא אוהב. הוא מתייחס בחוסר סבלנות ובחוסר אהבה אל משה, המתחנן להיכנס אל הארץ ולו לרגע קט, רק לראותה מקרוב, ואומר לו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"; אלוהים שב ומזכיר לנו שהוא "אל קנא" ולא אל אוהב; ולבסוף הוא תובע מאתנו שוב להשמיד את גויי הארץ. ובשם מה? בשם אהבתנו אותו….
בדבריו בפרשת "ואתחנן" מדגים לנו ה' כי אכן, האהבה, השנאה, הקנאות והקנאה קרובות-משפחה הן.
הסתירות בין הציוויים השונים שמצווה אלוהים בפרשה, אלו שמשמעותם אהבה ואלו שמעידים דווקא על קנאות, בעינן עומדות.
אבל אולי יש כאן אזהרה, או תזכורת, בדבר הסכנות שבאהבה ובדבר המניפולאציות שניתן לעשות בה ובשמה. אולי בכך שהאל המצווה עלינו "שמע ישראל" איננו שומע, בכך שהוא, המצווה עלינו לאהוב נוהג ההפך – אולי בכך הוא מבקש ללמד אותנו משהו על מורכבותם של החיים, על מורכבותה של האהבה, על הקושי לשמוע.
לאהוב את האל פירושו לשמוע בקולו. לא רק לשמוע מה הוא אומר, אלא גם איך הוא אומר זאת. ולא לשמוע בלבד, אלא גם לתהות על משמעות דבריו, משמעות שלפעמים יש להתאמץ ולחפשה בין השורות, בעומק הדברים, כדי שנוכל לאהוב באמת ובתמים.